באנג'י בלי חבל

- נו?, נו?, נו? ת'רסינג, בבקשה. בלי רוטב. אני בדיאטה.

הנגיסה, מפרוסת הלחם עמוס החמאה שהייתי עסוקה בהתענגות כל כך אוראלית עליה, מחליקה מבין שפתי החוצה. תחושות פספוס ואכזבה מכווצות את החיך שלי.

אני מביטה ימינה ולמטה, לוודא שאכן הדוברת היא אותה ילדונת שיושבת לצידי.
לא יותר מעשרים וחמש. בגיל. לא יותר משלושים וארבע. במידה.

תחושת היובש בחלק האחורי של פי והצורך בנוזלים, מתגברת. ככה זה כשאת לא יותר משלושים וארבע. בגיל.
שולחת יד לכוס היין ומרימה אותה באיטיות לעבר האור ובסיבוב לכיוון שפתי.

- נו?! צ'יקן סאלד לא טוב. יש מרינדה.
-תגיד, מה הם אוכלים? היא שואלת את הברמן ומצביעה לכיווננו
- נו?, נו? מיט.

אני מסתכלת בחיבה על הקרפצ'יו שמונח מולי, מגלגלת חתיכה על קצה המזלג ומוציאה לשון שתלווה אותו ברכות לתוכי.

הברמן ששמח לתרגל את האנגלית שלו במיוחד עם צרפתיות, מציע שיפודי סלמון על האש וסלט עלים.
- בסדרר, אבל, בלי רוטב לסאלד.
- באט איט'S דריי! אומר לה הברמן.
- בלי רוטב. שפתיה מתכווצות לקו דקיק.

אני שולחת את הסכין עמוסת הכבד קצוץ עם בצל אל פרוסת הלחם שלי,
היא מביטה בי במבט אלכסוני של מדוזה. אני קופאת במקום.
אחרי שניה, מתחילה ליישר את הממרח באופן מוקפד ביותר, בעיקר לכיוון קרום הלחם.

את שיפודי סלמון מחזירה למטבח. פעמיים. פעם ראשונה כי יש יותר מדי רוטב.
פעם שניה, כי אם זה הכי מעט רוטב שאפשר, היא לא מעוניינת. מרסי.

אני מניחה על הצלחת עוד פרוסת לחם מהבילה. מקרבת את צלוחית החמאה ומחליקה לתוכה את הסכין. מכוונת לאמצע התלולית. ובתנועה סיבובית וחלקה של המפרק מתחילה לפזר אותה על הפרוסה, מלמעלה למטה, לאט, חלק.

- וואן סלד פור יו, אומר המלצר. - שמן זית?
- נו?! בלי כלום בבקשה. רק מלח ופלפל.
עם כל חיתוך עצבני של החסה, מתרוממת לאויר עננת פלפל שחור שמדגדגת לי באף שרק לפני יומיים התאושש מטראומת השפעת. היא מפזרת עוד פלפל. הרבה.

אני מדליקה סיגריה ונשענת לאחור.

היא מבקשת חשבון.

אני מבקשת עוד יין.

כשהיא עומדת, הג'ינס שלה, בגזרת אמצע המותן, מחליק על מכנסון התחרה השחור, הרבה מעבר לקו החריץ הישראלי הממוצע.
לא מכנס נמוך. מכנס גדול. עליה לפחות.

טוב, ילדה. ניצחת. לזה, אין לי שום קונטרה.