באנג'י בלי חבל

פעם בשבוע, ריטואל משלנו.
אני הופכת את עצמי לשק החבטות שלו.
פורשת את עצמי לפניו, כולי לשימושו.
התמסרות? כניעה מנטלית? השפלה? בולשיט.
מכניסה את עצמי לחוסר תודעה מוחלט, הופכת אילמת, פאסבית וחלולה.
נותנת לו להוציא.
הכל.

הדבר היחידי שאני לא מצליחה, הוא להיות חרשת.
המילים, מפעם לפעם, פוגעות יותר מכל אגרוף ומקל או רצועה.
הוא משתכלל. מכיר את הכפתורים שלי. מפעיל את כולם.

בעוד קצת יותר מעשרים וארבע שעות, כשיגיע שוב הרגע שיוצאים החוצה, אף אחד לא יעלה בדעתו
לא את עוצמת המכות, לא את עומק הכניעה ולא כמה אני מסוגלת לספוג.

משחק מושלם.