באנג'י בלי חבל

אז במודע או שלא במודע, את מנסה להביא את עצמך למקום בו אין לאיש ציפיות ממך.

לא צפויה, נובחת, כועסת, רושפת טינה, נושפת יאוש וחוסר סבלנות. נעלמת לרגע שנמדד בחודשים, שוקעת בענני צמר גפן פלדה שחוסמים את הכל.

לא עונה לטלפונים, כועסת על מי שדואג, מגיבה במילים בודדות שמציינות קוצר רוח ואין אפשרות להבין אם הן מביעות הסכמה או הפוך. אם מבטים היו קרן לייזר, אז היה לך ארסנל של קרניים מהסוג שמפלח אסטרואידים.

הכי היית רוצה להיות כמו כלב אחרי ביקור בשלולית, להתנער מהכל.


אולי שם, בעומק האפלולי של הבדידות, כשרק את עצמך יכולה, אם נשארה בך יכולת בכלל, תצליחי להרים יד אל העורף ולמשוך את עצמך למעלה.
למקום שבו יהיה אפשר להודות בפגמים, להיישיר אליהם מבט ולקבל אותם.
לדבר עליהם מבלי שמישהו יחשוב שזה סתם חוסר בטחון זמני, לא רציני, רחמים עצמיים.
להישיר אליהם מבט מבלי לתת למחשבה חולפת במוחות ששכחו מה זה לחשוב, לספר לך שזה מסלול של הרס עצמי.


הפגמים שלך, תמיד נראים לאחרים כמו בעיה שולית שאת מנפחת.
ואת יודעת עמוק בפנים, שהם פגמים, שהם רציניים, שהם מפריעים.
מרגישה, שאולי מתוך הניתוק, הניכור והסחי, מישהו יאמין לך סוף סוף.
כי רק אם תהיי מנותקת, עצבנית, עצובה ובלתי פרודוקטיבית, מישהו אולי יאמין לך.

הפגמים שלך, תמיד נראים לאחר כמו בעיה שולית שאת מנפחת.
האמת? כי הם עסוקים בפגמים שלהם ואת מפריעה להם.


יש יתרונות ונקודות חוזק ויש לך יופי של תחפושת חברתית שאפשר ללבוש.
אבל, כל מה שאת רוצה הוא, את אותם אנשים שיש להם את היכולת לראות את הפגמים האלו.
כמו שהם. מבלי לגמד אותם, מבלי להרגיש צורך להתחרות בהם, מבלי לתת לך להרגיש שאת עושה מהם משהו אחר או משתמשת בהם.

יש לפעמים מחשבה, שכאן במקום שבו האפלה מתערבבת עם זיעה יד שניה ועור פלסטי שזור נימי ויניל, יהיה יותר קל למצוא את מי שלא שופט, שבאמת מקבל.

אם זה כך? נראה לי שלא.
כי הרעיון הוא לא למצוא את מי שמקבל. הרעיון הוא פשוט לקבל.
ולקבל, זה הכי קשה. זה גם הכי לא נורמלי.