באנג'י בלי חבל

מגיל שיכולתי לבחור, רחובות תל אביב היו לי הבית.
גן החיות שהפך לגן העיר, מרפסות דרום העיר, סמטאות, פיקוסים, ספריות, מוזיאונים, חדרי מדרגות ופנים.

והפנים, רובם כבר אינם, לפחות לא במקום שבו הכרתי אותם.
הג'ינג'י משנקין שהיה נותן לי לשמוע ויניל. ההוא מסוף דיזינגוף שצייר לי את הגב לנצח. איציק ורותי של הממרחים. שאלתיאל של הג'ינסים באלנבי, המורה לפסנתר מהפינה של רוטשילד ונחמני. לזר מהנעליים, בארי האדום עם האופניים והרדיוטייפ, קושניר מחנות הספרים שהפכה ל"פריק" והיום לחנות שוקולד, אברהם -תהיה בריא- מבלפור וקליאופטרה מהשדרה, שאני לפעמים עוד רואה.
והיא.

היא הייתה חלק מהנוף, בעיקר במתחם שבין דיזינגוף סנטר לשוק הכרמל. גבוהה, עבת בשר, עם שער אפור ושמנוני, פנים גבריות, מצח רחב וגבוה ועיניים ירוקות. הייתי רגילה לראות אותה בנעלי בית מהוהות, חצאית מלוכלכת ושקיות. המון שקיות. מעולם לא ראיתי אותה מבקשת נדבה או מחטטת בפחים או מדברת אל מישהו.

יום אחד, בגן מאיר, כשישבתי עם ספר, היא הביטה היישר אלי. הבטתי חזרה בבהלה.
לא הבנתי למה היא לוטשת אלי עיניים. לא הצלחתי להוריד את שלי ממנה.

...//

בת שבע עשרה.
חכמה. יפה. אשת ספר. נאה. רזה. ביישנית. נעימה. חייכנית. נשלטת.
נשלטת על ידי מסורת, נשלטת על ידי אב נוקשה, נשלטת על ידי מעמד מחייב.
הדרכים היחידות לברוח הן מרד או נישואין.
ואין מקום שהוא רחוק מספיק. אם לא מהם, אז מעצמך.

...//

בת שבע עשרה. חכמה. יפה. אשת ספר. הוא אמר עליה ביידיש שכל כך חבל שהיא נולדה נקבה; 'הייתה יכולה להיות אברך גדול בתורה, לפחות נמצא לה שידך ראוי'. סביבו, כולם הלכו בלחישה ודיברו בקצות האצבעות. על פיו ישק דבר ואם לא על פיו, על חגורתו.
והיא, שמעה אותו. ושתקה.
חודש אחר כך עוד בטרם סיימה י"ב, הציגה אותו בפני משפחתה. כופר.
מבוגר ממנה בכמעט עשור, איש כפיים, אומן, חובב וודקה. שרמנטי. איש של נשים, לא של נערות.
היא לא השאירה דבר ליד המקרה. הכעס היה עצום.
מיד לאחר החתונה, הם עזבו. רק מעבר לים, זה לפעמים, היה רחוק מספיק מהבית.


בת שבע עשרה. נאה. רזה. ביישנית. מתחזקת. לא מבחירה.
בת להורים גרושים שחיה עם האם שנישאה בשנית לאלוהים ועקדה את בנותיה על מזבח תסכולה.
הגדולה כבר נשואה ומטופלת בארבעה. הדרך היחידה החוצה היא חתונה, אבל, שידוך ראוי היא כבר לא תהיה.
באומץ שמקורו בתמימות דרשה מהשדכנית למצוא לה חו"לניק. דתי, עובד, מעמד בינוני. כזה שקצת יותר פתוח לחריגות כמו גירושין או מתחזקים, כזה שלא מפחד מהעולם החילוני. אירופאי.
בדואר התקבלה הודעה. ברית ראשונה. לה ולו. וכן. טוב לה.
רק מעבר לים, היא הצליחה למצוא פינה משלה.


בת שבע עשרה. נעימה. חייכנית. מציצה אל העולם בינות לווילונות תחרה, יוצאת מחצר ביתה לעיתים רחוקות. בעיקר בשליחות אמה החורגת.
אברכים ואימותיהם מתדפקים על הדלת. רק להושיט יד ולבחור לה אחד.
בהשפעת אחיה הגדולים, הוא מסכים לתת לה לבחור.
והיא בחרה.
בחרה באהבה. מבוגר ממנה בעשור. בעל משפחה.
הם ישבו עליה שבעה. קרעו קריעה. בתו של הרב לא הייתה בתו יותר.
ועדיין, גם כמתה, היא לא הייתה רחוקה מספיק.
'נקנה לך דירה ונקצה לך קצבה, נקבל אותך שוב לתוכנו. עזבי אותו.' והיא נשברה ועזבה.
הוא חלה ומת.
מצאה את עצמה לבד, בדירה ליד השוק.
הם, כשסימני השערוריה התמוססו לתוך שגרת החיים, נמוגו אף הם.
נותרו לה רק קירות.
ושקיות.

...//


כיתה י"ב. עם אמא, בדיזינגוף סנטר, שוב הרגשתי במבטים.
'אמא, בואי נזוז מכאן, מפריעים לי המבטים שלה.'
ואמא שלי, מרימה את הראש מביטה אליה במבט ארוך ומנידה לעברה בראשה.

'מה את רוצה?!' היא אומרת לי עדיין מסתכלת בעיני האשה 'היא מסתכלת עלייך ורואה את עצמה, את האחיינית שלה, את הבת דודה שלך. את נורא דומה להן.'
אני מקמטת גבה.
והיא מחייכת את החיוך העייף שלה מעבירה על עורפי ליטוף ואומרת, 'תסתכלי טוב, אלו העיניים והפנים של הסבא והאבא שלך.'



(מוקדש לך?. כי בעצם, אני מבינה. קירות לא תמיד מרגישים כמו בית. בטוחה שיעבור מהר.)