באנג'י בלי חבל

החצי הפולני.

כדורגל? להשאר ערה עד 2:00 בלילה, אחרי יום כמו היום? ולפני יום כמו זה שמחכה לך מחר?
את מנסה לפשל בכוח? כאילו, לא פישלת מספיק? מה לעזאזל עובר לך בראש? זה לא משחק של תשעים דקות, זה שאת משחקת בו, והרחקה, היא לא זמנית, את לא מבינה?

טעויות של טירונית, שבועטות בראש לכל מי שאי פעם התייצב לצידך, שולחות אותם לקו האחד עשר בחצי המגרש שלך ועוד כשהשוער מורחק? נו, את רואה מה עושה הכדורגל הזה שלך? אפילו פשלות מקבלות צורה של כדור, למרות שהכדור הזה קצת דפקט, חושב שהוא בומרנג.

כן, קחי עוד סיגריה, להכניס קצת אויר לרעל, להפוך את היובש בפה ליובש עם ארומה.
זה לא משבר קטן וזה חולף. ועייף, זו מילה שרחוקה מלתאר את הדם הרע שזורם עכשיו בגוף.
אפילו הדמעות כבר לא יורדות מעצמן. יוגה, שיאצו, ביופידבק, הרפיה, מודעות, נשימות, רפלקסולוגיה וגלי אלפא, גם עצבים כבר לא מורידים אותן. עצבים על טורים גבוהים שירדו מהפסים. לחשוב תוך כדי תנועה, לעצור כדי לחשוב, ככה או אחרת, הקיר שם, מחכך ידיים בהנאה לקראת ההתנגשות הבאה. נו, בטח, השיפוצניק מתייחס אליו יפה. אפטרקר.

דמעות תקועות זה מעייף. יש להן אפקט מצטבר שגם לשבעים ושתיים שעות ללא שינה אין. צריכה לאכול, צריכה לישון, צריכה לבכות, צריכה תספורת, צריכה שקט, צריכה פינוק. צריחה.


החצי הארגנטינאי.

בחייך, עזבי אותך משטויות. כדורגל.
אתיקה, מקצוענות, חלאות, לוז"ים, אוטיסטים ואספרגרים, סתם אטומים רגשית, שרלטנים, מה זה משנה?
כ-ד-ו-ר-ר-ר-ר-ג-ל.
רוביניו, מסי, טבס, קרספו, דונגה, ונצואלה, קופה אמריקה.
ארגנטינה עם האהבה הנוכחית שלה לריבוי שערים וברזיל עם רוביניו, שגם הוא כולו ריבוי שערים.
ברזיל עם הקהל הכי יפה בעולם וארגנטינה שהיא אולי (למעט אנגליה) הנבחרת הכי רעבה לתואר (ועם סיכוי, בניגוד לאנגליה).

בדיוק כמו טלנובלות, איכשהו, הדרום אמריקאים, עושים את זה טוב יותר....
וזה בדיוק כל הסיפור.
טלנובלה. טלנובלה לגברים. זה שנרצח אחרי שער עצמי, זה שמכר משחק, זה שקנה קבוצה. המלחמה בין שתי אלו שהובילה ליריבות מטורפת, אוהדים פאנטיים, השחקן שגדל בשכונת העוני, השחקן שכמעט ולא צמח לגובה המינימום, זה שהקריב, זה שנגח, זה שננגח. שזה שאמא שלו זונה וזה שהשופט לא ראה. קטטות המוניות, גזענות, חומרים מטשטשים במים, שערים של אלוהים (לאלוהים מותר להבקיע גם ביד), שחיתות, הרס עצמי, התקרבנות, אלימות, שנאה ואהבה וכמו בטלנובלות; קצב.
קצב שרק לדרום אמריקאים יש. וכמו בטלנובלות, כשזה רע, זה הכי רע שיכול להיות, אבל כשזה טוב? השמים, כבר מזמן לא הגבול, הם מקסימום קו האמצע. זה נושך כמו הפלפל, מדמם כמו הבשר ומתוק כמו הדולסה. מהיר יותר מלשונו של השדרן, נועז, מפתיע, מלא דרמות, הצגות, דם, יזע ודמעות. פלא שאת המלחמות בדרום אמריקה החליף הכדורגל?

אז נכון, ארגנטינה תמיד הייתה כוחנית, מגעילה, בלתי מפרגנת, מקלקלת לעצמה ומתנשאת, אבל מצד שני, בטורניר הזה, הם כיף אמיתי. מוי כיף. וברזיל? נו, שוין, ברזיל זו עדיין ברזיל.