יומני מגדלנה

אני צריכה השבוע סשן.

עצם זה שבתקופה האחרונה התמעטו להם הסשנים מסיבות כאלו ואחרות, הפילו עליי משימות אחרות שלא אשכח את מקומי - על גבי ודרך האינטרנט. אבל מהר מאד מצאתי את עצמי במצב כזה שהגישה שלי לאינטרנט מוגבלת מאד, ולא היה לי דרך וזמן לבצע ולו משימה אחת. ולכן אני פשוט צריכה השבוע סשן, חייבת, עם כל החוצפה שבלבקש שלא לדבר על לדרוש כזה.

אני יודעת שאני אמצא את עצמי בסשן הבא משוועת לזעוק את מילת הביטחון שלי יותר מפעם אחת, לא בגלל מאסטר, אלא בגלל שאני פשוט חלשה. כשעובר זמן רב מבלי שהמזוכיסטית בי מקבלת את המנה שלה... הגוף שלי נהיה רגיש יותר, יותר מידי אפילו, למכות וכאבים שלא מתקרבים לכאבים שחוויתי בסשן המדובר בו זעקתי את מילת הביטחון שלי לראשונה. לעזאזל, אני מפחדת אפילו למצוץ למאסטר - מפחד ששכחתי בדיוק איך הוא אוהב את זה 😒

פחד היא המילה ששולטת בי לאחרונה. פחד שנובע מחששות, לא יותר. אבל אני לא יכולה שלא להימנע מלהרגיש אותו. הרי מי אם לא אני מכירה את עצמי? ואני מודעת למגבלות שלי. אם אני לא "מתרגלת" את החומר הנלמד, אני שוכחת אותו מהר מידי. או במילים אחרות, אם אני לא מקבלת את הכאב והחינוך בתדירות סדירה, אני מהר מאד אברח חזרה לוניליות הסוררת ואשכח (או לפחות אדחיק) את כל מה שחוויתי ולמדתי על בשרי.

כבר שכחתי מה טעמה של כניעה.

מגדלנה