עשיתי החלטה אמיצה. להתרכז בלתקן את עצמי עכשיו. לחיות בשביל עצמי, ולנסות להשיג את המטרות שלי יותר מאי פעם - כרגע אני שבורה, ואני חייבת לאסוף את השברים האלה ולהדביק אותם כדי שאוכל להרוויח את עצמי מחדש. איבדתי הרבה מהעוצמה שהרגשתי שמלבה בתוכי בזמן האחרון, וכל מי שמכיר אותי יודע שאני לא עצמי גם כשאני מבלה ומחייכת (למשל, במסיבה של שרמו).
אני חייבת להתגבר. גם להתבגר. תהליך ההתבגרות שעברתי בשנה האחרונה פסק ברגע שחזרתי למקום העלוב והעצוב שהייתי בו לפני שנתיים... עברתי תהליך רגרסיה שאני לא מוכנה לקבל אותו, ואני רוצה וחייבת להילחם בו ולהתקדם שוב אל המקום היחסית גבוה שבו הייתי עד לפני חודש. נכון, לא הייתי במצב שאני אמורה להיות בו, אבל המצב היה כל כך הרבה יותר טוב ממה שהוא כרגע. כל ההחלטיות שהיתה לי וההחלטות שעשיתי כאילו עפו מהחלון וחזרתי להיות אובדת עיצות, וכיוון שהמצב הזה מוכר לי יותר מהפך שלו בחרתי להישאר בו. ולא עוד.
באותה מידה שאני רוצה למות (לא פיזית, אין לי הפחדנות לזה) אני רוצה לחיות. אני כן רוצה לחוות ולהיפתח לאנשים ולהינות מהגיל שלי ומהחיות שמאפיינת בני גילי. אני כן רוצה להשיג את המטרות שלי עכשיו ולא בעוד 40 שנה כשכבר עלול להיות מאוחר מידי. אני רוצה לאהוב, להתאהב, להזדיין, לעבוד, ללמוד, לחלום ולהגשים חלומות. עכשיו. לא אחר כך.
אז לא תשמעו על סשנים בתקופה הקרובה. כי עכשיו זו אני צריכה להסתכל על אנשים מגובה העיניים אם לא מלמעלה, לא להביט בהם במבט כנוע וחלש (או חזק, במקרה שלי) מלמטה. מאסטר יהיה איתי לאורך כל הדרך, ואני כל כך מעריכה אותו על כך. החשיבות שהוא נשאר לצידי למרות שלא יהיו בינינו סשנים ומפגשים בדס"מיים בתקופה הקרובה (לטובתי) היא גדולה - ההדרכה עודנה שם, כמו גם העידוד וכל מה שניתן להפיק מהקשר שלנו.
אני חייבת להרים את עצמי מהרצפה.
לחזור לאהוב את עצמי.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 13 בספטמבר 2007 בשעה 19:01
