יומני מגדלנה

כואב לי, ויתרתי על חלק שמהווה עבורי כמעט הכל. ניתצתי בעזרת כל כך הרבה אנשים בחיי את החלום - ועכשיו זה החלום ושברו. איך אדם יכול לחיות ללא אהבה? הערגה הזו, לראות את האחד הזה אחרי יום מפרך, להתכרבל בשקע החם, לנשום חום גברי מפנק, מבטיח ונבטח... איך אני כבר לא כמהה לזה, לפחות לא כמו בעבר?

אני מתגעגעת לרצון להיות נאהבת, חסר לי החוסר ביישות שתהיה איתי ושלי, ואולי בעצם חסר לי להיות עם מישהו, פשוט וכך. אני ראויה להיות נאהבת, אבל מחסירה מעצמי את זה שוב ושוב, לובשת גלימת קשקשי ברזל של הגנה, מבחירה או שלא - ולא נותנת לאף אחד להתקרב, לגעת, להסיר את אותה הגנה מעייפת.

תשברו אותי, תעייפו אותי, תגרמו לי לרצות לזעוק את שמכם אל קיר של חוסר שפיות ולהתקרב לאלוהיות הזו, אהבה, מושגת או שלא. הרשו לי להיות אנושית, הפסקתי להרשות לעצמי ממזמן.
תנו לי להפסיק להגן על עצמי. שמישהו יימס כבר את אותו מעטה קרח שהקפיא את הלב שלי.

אני רוצה למות אלף מיתות ועוד אחת, בכדי להרגיש חיה כשיחיו אותי לבסוף באותה אהבה מחממת, מלהיטה, מאכזבת יותר או פחות, או בכלל לא.

אני רוצה ללמוד לאהוב.

מגדלנה