יומני מגדלנה

היום הייתי בלוויה של אח של חברה מהעבודה. אני שונאת הלוויות.

מחרתיים אהיה באזכרה לחברה שנרצחה בפיגוע ב-2003. לא מתאים לי כל ההתעסקות הזו עם המוות, פעם אחת יותר מידי בשבוע אחד. אני לא מתמודדת טוב עם מוות (בעצם, מי כן?), אני לוקחת את זה קשה גם כשזה מרוחק ממני, ואני היסטרית כשזה קרוב אליי.

אני לא אשכח את היום שבו נודע לי שאותה חברה נרצחה בפיגוע ושגופתה זוהתה באבו-כאביר. התמוטטתי לרצפה כשהאפרכסת עוד ביד שלי, נעולה, וצווחתי לשמיים. ערב קודם לכן כבר היתה לי תחושה שהיא היתה על האוטובוס, שהיא נהרגה שם, מהראשונים. אבל שום דבר לא הכין אותי אז, ילדה בת 16, להודעה שחברתה נרצחה בפיגוע טרור.
להלוויה לא יכולתי ללכת, זה היה מעבר לכוחותיי. לבית-הספר למחרת הפיגוע משכתי את עצמי אחרי ההודעה בכוח, ולו בשביל שאוכל לדבר על זה עם מישהו מקצועי, להתמודד, לכבד את זכרה - בין לבין שיחה כזו או אחרת התעלפתי פעמיים, אני זוכרת. בגילוי מצבה, אחרי 30 יום שנראו כמו נצח, התמוטטתי בבכי גם כן.

מאז הייתי רק בשתי אזכרות, שבהן לא החזקתי את עצמי ויצאתי מבית-העלמין בוכייה וחזרתי רק אחרי שכולם התפזרו ויכולתי להתפנות כדי לפרוק את לבי בפני הקבר, בפרטיות. לפני שנתיים הלכתי יחד עם חברה בנפרד מהאזכרה והתייחדנו עם זכרה. בשנה שעברה כבר לא הלכתי, אני אפילו לא יודעת למה, אבל לא הייתי מסוגלת. השנה אני הולכת, כי אין בכוונתי לשכוח ולסלוח על שהיא נלקחה מאיתנו, ונשארה בת 16 לנצח, תמימה ואהובה כמו ביומה האחרון.

אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת להקריא את ההספד שלי שוב, או להקריא את זה שהכנתי השנה - בפני כולם. נראה לי שגם השנה, כבעבר, אחכה שכולם ילכו ואקריא אותו ביני לבין עצמי, אל הקבר.

השנים האחרונות היו סערה גועשת של תהליכי התבגרות, אהבות, הצלחות ואכזבות, כל אלו מבלי ששכחתי אותך ולו לרגע אחד. מידי שנה ושנה למדתי שהכאב לא שוכח, רק מתעצם בקרבי אולם מניח עצמו במגירה למשמרת ציפור הנפש שלי, בכדי שאוכל להמשיך בחיי כפי שוודאי היית רוצה שאעשה.
הלוואי והיית יכולה להיות שותפה לתהליכים שעברתי אני במהלך השנים, הלוואי והיית יכולה לחוות אותם את בעצמך.

את מלווה אותי בכל תהליך שאני עוברת בחיי, גם כשאת אינך לצדי. את חיי אני חיה במחשבה שבדרכי שלי, אני חיה כדי שבאופן כלשהו את, היושבת על ענן בגן-עדן ומביטה בנו באהבה בכל יום שעובר, תוכלי לחוות דרכי את החוויות שנמנעו ממך.

אני לא יכולה שלא לחשוב, "מה אם". מה אם באותו היום לא היית נלקחת מאיתנו בכזו אכזריות? מה היו החיים צופנים לך? האם היית מגשימה את כל חלומותייך, האם היית חווה אהבת אמת, האם היית מציגה את ציורייך היפים בגלריה נחשבת?

ילדה יפה של אור וטוהר, אני מתגעגעת אלייך עד אין קץ. חברותנו הייתה לי חשובה מאין כמוה, לו רק יכולנו להמשיך בה - מה הייתי נותנת בשביל זה. היית לי חברה כל-כך יקרה, אשת-סוד נאמנה, אשת שיחה מהנה ומעניינת, אהבתי אותך כל-כך, עודני אוהבת אותך. כולי תקווה שהחברה שאת היית לי, הייתי לך בחזרה.

זיכרונך לא פג מנפשי, אהבתי אלייך לא משה מלבי. אני אנצור את חברותך ואותך לנצח-נצחים,

יהי זכרך ברוך

מגדלנה