יומני מגדלנה

אני תוהה, האם סוף סוף איבדתי את העמידות שלי לחתכים? אני, שבכל פעם שנחתכה ממשהו בחייה, דמעה אחת ירדה, והיא לרוב היתה של הנאה - ואז המשיכה כרגיל. אתמול בהפתעה נחתכתי ברצינות מקולפן ירקות, ומצאתי את עצמי מדממת בכל הכיור, ולחוצה עד כדי היסטריה. לעזאזל, אני מדממת אחת לחודש ואני לא נלחצת מזה, ודיממתי פעמים רבות בחיי מחתכים רציניים מזה ולא הגבתי ככה. הייתי עם דמעות, והרגשתי חסרת אונים ועם סחרחורת, ורק רציתי להתיישב ולהתייפח ולהתבוסס במסכנות שלי.

אחרי שהסחרחורת והבכי חלפו עשיתי בקרת נזקים, וכיוון שגיליתי שהחתך מגיע כמעט עד העצם, אבל במזל לא - קראתי לאימא שלי שתנקה את הדם (שהרי אני לא יכולה לעשות הרבה אם האצבע שלי עלולה להזדהם), ואחרי חבישה (שהמשיכה לספוג כמויות של דם) כשנרגעתי עם סיגריה במרפסת - קלטתי את העיניין. החתך הזה היה רק טריגר לדברים עמוקים יותר שסחבתי בתקופה האחרונה. לכן בכיתי, לכן נכנסתי להיסטריה.

ברור לי שהיה גם אלמנט ההפתעה של החתך שהכניס אותי להיסטריה לא קלה, אבל משם הדמעות זרמו מסיבות אחרות לחלוטין. כאלה שאני לא יכולה, משום מה, לשים את האצבע עליהן. בעיקר כי יש לי חתך בעומק הגלות באותה אצבע.

מגדלנה