יומני מגדלנה

והנה אני, מוצאת את עצמי כמהה לחום אנושי. הכל כל כך מנוכר לאחורנה, ואני משוועת להימצא בזרועות של מישהו ולשקוע בשינה טובה - להימלט קצת מהבלאגן ששורר בחיים שלי כרגע. אני בסדר, הכל בסדר, ולעומת זאת, שום דבר לא בסדר, ואני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל כדי להסביר את עצמי... אז אולי עדיך שלא אנסה.

ואני כמהה, מוצאת את עצמי עורגת בלילות למישהו שיעטוף אותי ולא ירפה, גם אם אני אילחם ואנסה להימלט מהחיבוק. ויותר מזה, אני כמהה למישהו שיחמוס את תוכי וייתבע בעלות עליי, לווא דווקא במובן אותו אנחנו מכירים בעולם שלנו. אני לא מישהי שמסוגלת להיות לבד, ואני הכי לבד בעולם כרגע... ובתקופה הזאת, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות ככה, בודדה וכואבת.

אבל לעומת זאת, אני לא יכולה שלא לתהות מי אמיץ מספיק לקבל אותי לזרועותיו. אני טוטאלית באהבה שלי, כשאני מסוגלת לאהוב, ועכשיו סוף סוף אני יותר ממוכנה להעניק את האהבה הזאת שלי למישהו, שרק יהיה מוכן ואמיץ מספיק לקבל אותה - ויותר מזה, אמיץ מספיק להחזיר כזאת, לי. ואני טוטאלית, בגלל שאני רואה הכל שחור או לבן. מנסה להיגמל מהרגלים ישנים של "להתפשר", לחיות בתחום האפור ולו בשביל להסתפק במשהו, מישהו... ולי זה פשוט נמאס. רוצה לחיות את עצמי כמו שאני באמת. שחור ולבן. אוהבת ושונאת. אבל תמיד, תמיד של אותו אחד.

מגדלנה