יומני מגדלנה

כשנקודת שבירה מגיעה, היא בדרך-כלל נוטה להגיע, לפחות במקרה שלי, אחרי המון הכנה שאם היה לי כוח הייתי יכולה למנוע אותה. היא לא נוחתת עליי אף פעם ב"בום" אלא עולה לנקודת רתיחה עד שהיא גולשת ועולה על גדותיה אבל במקום לכבות את האש, היא רק מחזקת אותה.

אני בנקודה הזאת כיום, שהתסכול מחוסר המעש עולה על הרצון לצאת ממנו, והמלחמה במפלצת ההרגל והשיעמום נהיית מפרכת בכדי להמשיך. לא תמיד אני מוצאת את הכוחות, אף על פי שפעמים רבות הצלחתי, או לפחות ניסיתי להילחם. הקירות חונקים עליי ואין לי למי לפנות, חוץ מאנשים שיודעים להטות אוזן קשבת אבל רק, במידה ו, הם יושבים מול המסך במסנג'ר (וידוע שתשומת הלב במחשב נתונה לדברים רבים), או לחילופין, אם הם לא עסוקים מידי בכדי לתת כתף למי שתמיד, בכל מקרה שלא יהיה, תעזוב הכל כדי להיות שם בשבילם.

והקיטור שאני משחררת, אני מודעת לכמה הוא מכאיב לסובבים סביבי. אבל כרגע, במצב הנוכחי, שבו אפילו לעצמי אני לא מצליחה לדאוג, אפילו לא אכפת לי מעצמי, איך יהיה לי אכפת מאחרים? אני אפילו לא טסה סולו. אני לא טסה בכלל.

האם אני רצה על מסלול ונשארת במקום או שאני עומדת והתפאורה מתחלפת סביבי?

מגדלנה