אני מתעוררת, מיוזעת, מסיוט. אפילו השינה שלי מסויטת, אבל פחות מהחיים שלי עצמם. מתעוררת, והמחשבה הראשונה שעולה במוחי היא "פאק, הניסוי נכשל". כי כן, התקופה האחרונה כל כך מכבידה עליי שהיה לי שמץ של תקווה שהניסוי היום ייכשל וייפער חור שחור שייבלע אותי, יעלים אותי מעל פני האדמה. ובכך, בעצם, הניסוי יצליח.
אני עייפה כל הזמן, כי השינה שלי לא שינה, כמו שהחיים שלי אינם חיים. אני מתעוררת עייפה, לתוך חיים שמעייפים אותי עוד יותר, וחוזרת לישון עד לפעם הבאה, וחוזר חלילה. עייפה מהכל, מהחיים, מהמאבק, מכשלונות העבר שלי, מאלה שעתידים לבוא. מהחיפוש אחר מעט נורמטיביות בתוך הכאוס שהוא חיי, רוצה לזעוק, לצרוח, עד שהגרון ידמם לי, ולו בשביל רגע אחד של שפיות ורוגע.
לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לאכול ארוחת צהריים ב-12, להמשיך לעבוד, לחזור הביתה, להיות קצת על המחשב, לישון. ושוב. אני מוכנה לכרות איבר בשביל מעט מהשיעמום הזה, כי עייפתי מהבלאגן ששורר בחיי, שלא מקנה לי רגע אחד של שקט אמיתי, טהור, טיפשי.
זה או להמשיך במסלול שמישהו מרושע במיוחד טווה עבורי, ולאט לאט לקמול, או להצליח, איך שהוא, לפרוץ דרך מארג החוטים הסבוך שמקשה עליי ולהצליח. אבל אני לא מצליחה לעשות את זה לבד. לא רוצה לעבור את זה לבד.
אני מנסה לזעוק הצילו, ואף אחד לא שומע אותי. הניסוי כשל.
מגדלנה
לפני 16 שנים. 10 בספטמבר 2008 בשעה 20:22