אם יש דבר שחסר לי מאד, ושנים שאינני עושה אותו, זאת מדיטציה. בערך בגיל 17 לקחתי קורס מחבר יקר בו הוא הנחה אותי (וקבוצה של בני גילי) בשלל מדיטציות וטכניקות מיוחדות. הקורס נמשך כמה שבועות, ובכל שבוע נכנסנו עמוק יותר לנבכי הצ'אקרות, הקריסטלים, הקלפים והנושא שלשמו התכנסנו, מדיטציות. אני, כאתאיסטית גמורה, באתי לשם כדי לשקוט. בתקופה ההיא הרגשתי שאני מתפזרת לכל עבר (לא בשונה מהיום, כן?) ורציתי להבין כיצד לשלוט במכונה שנקראת הגוף שלי, מבפנים, ולווא דווקא בהיבט הפיזי. אם יש משהו שמאז ומתמיד היה קשה לי, זה לשלוט במחשבות שלי.
ואז התחלנו להתאמן, בהתחלה אלה היו נשימות שהתאמנו עליהן, ולמדנו על קריסטלים וכיצד להשתמש בהם לתועלתנו, ולאט לאט גם התחלנו להשתמש בכלים הללו במדיטציות שביצענו. בפעמים הראשונות קיבלנו שיעורי בית על-מנת לחזק את היכולת שלנו לשלוט במחשבות שלנו, יותר נכון, להשקיט אותן. אני התקשיתי יותר מכולם, לדעתי. שבוע אחר שבוע מצאתי את עצמי מנסה בכל כוחי להצליח בכך, אבל ככל שניסיתי, כשלתי. ואז קיבלתי עצה מהחבר, שהיתה כל כך פשוטה שאני, המתוסכת, לא הייתי מסוגלת לחשוב עליה בעצמי. "לא להתאמץ".
לשיעור הבא כבר הגעתי מוכנה, והמדיטציות הפכו קלות יותר, ואף אני, הפכתי קלה יותר. ההתמודדות היום-יומית שלי עם עצמי היתה פשוטה הרבה יותר, כיוון שהיו לי הכלים להרגיע את עצמי כשאצטרך, או שהייתי מאוזנת מלכתחילה כך שלא היה לי צורך בכך.
אני לעולם לא אשכח שבאתי לשיעור מסוים והחבר הציג את המדיטציה בפנינו. "מדיטציית גאיה", הוא קרא לה, ואנחנו חיכינו לכך בקוצר רוח. הוא הסביר שמטרת המדיטציה היא לנקות את הגוף ממכאובים, תסבוכות, שאלות, בעיות וכל מה שמפריע לנו בעצם. ואני, אוי, כמה שציפיתי לזה מרגע שהוא אמר זאת.
התחלנו את המדיטציה, ואני נכנסתי לזה יותר חזק מכולם. כל כולי הייתי בתוך הנשימות והתיאור של החבר-מדריך שלנו. הוא תיאר את נקודת האור עוברת בין כל איברי הגוף שלנו, אוגרת בתוכה את המחסומים והמכאובים ומשייטת לה בתוכנו מצ'אקרה אחת לאחרת, וביקש שנשלח שורשים אל האדמה (ומכיוון שתחתינו היו מספר קומות, כולנו שלחנו את השורשים דרכן עד שפגעו באדמה) ונטע אותם בה, עמוק אל תוך תוכה עד שנפגוש בגאיה. הרגשתי איך אני נוגעת באדמה דרך השורשים ששלחתי, עוברת שכבה על-גבי שכבה של אדמה הסטורית עד שחשתי בחום אדיר כיוון שהגעתי למרכז היקום, לגאיה. דמיינתי את גאיה כאישה כל-יכולה שבתוך גוש הלאבה הזה, מסוגלת לחיות וליצור חיים מעצמה. ולפי ההדרכה של החבר, הרשיתי לה לספוג את כל מה שנקודת האור ספגה מתוכי, והיא גמעה זאת והחזירה לי את אותן האנרגיות נקיות וטהורות כמו שלא היו.
אני זוכרת... אחרי שהחזרתי את השורשים אליי, והתנתקתי מהאדמה אחרי שהאנרגיות הללו שבו אליי... באותו רגע פרצתי בבכי משחרר והחבר אסף אותי לזרועותיו וחיבק אותי. כולם היו כל כך מבינים. והמדיטציה הזאת, ידעתי שלה חיכיתי כל הזמן הזה.
מאז עשיתי אותה וכמה וכמה פעמים, בעיקר כשאני שוכבת על האדמה בחצר האחורית שלי, או כשאני בטיול עם חברים ביערות הכרמל היפים של חיפה, ובכל פעם לא יכולתי שלא להרגיש הקלה נהדרת לאחר מכן.
ואני מתגעגעת לכך מאד. שנים עברו מאז שביצעתי את הטכניקה הזאת בפעם האחרונה, ושכחתי אותה לחלוטין. אני זוכרת את החוויה הראשונה, כל כך מספקת, אבל אינני זוכרת מה צריך לעשות. החלטתי לחזור לכך, ונראה לי שבשבת הקרובה אצא שוב לטייל ולהזכר בה ולבצע אותה, אני זקוקה לה.
מגדלנה
לפני 15 שנים. 20 באפריל 2009 בשעה 0:05
