וואו, המון זמן לא כתבתי. אני לא יודעת למה נטשתי לפתע את הבלוג - אני חושבת שעם כל מה שעברתי לאחרונה, לא הצלחתי לסדר את המחשבות שלי, ובעקבות זה לא הצלחתי להעלות אותן, בעצם, על הכתב. בכל מקרה, אני אשקר אם אגיד שמשהו התחדש בחיי. עדיין מחפשת עבודה, עדיין חיה בגהינום ותחת שלטון הטרור של אבא שלי, ועדיין - נורא מכל, באבל על מות הכלבה שלי.
אוטוטו אני אציין 3 חודשים בלעדיה, ואני יודעת כמה האבל שלי נראה מינורי בגלל שזאת "רק" כלבה - אבל היא לא היתה "רק" בשבילי. זה לא נהיה קל יותר עם הזמן, בייחוד כשבכל הזדמנות אבא שלי פוגע בי, ואז אני בוכה, וכשאני בוכה אני נזכרת בה ומתחילה לבכות שוב, מגעגועים, מרצון לחבק אותה. הרגלים כמו לקרוא לה, ללטף אותה כשהיא ישנה בכל פעם שאני עוברת בסלון, לנשק את העיניים, האף, האוזניים, או סתם לדחוף רגל בין הרגליים שלה כמו שהיא אוהבת ולהרגיש את החום שלה - חסרים לי כמו אוויר לנשימה. אני יודעת שכל כלב שאי פעם אקח, לא ישווה לאופי שלה, לרוך הזה שניבט ממנה, להתפנקות הילדותית שהיא קיבלה והעניקה. כן, היא היתה הבייבי שלי.
הגרון שלי נחנק מדמעות.
אני ישנה עם הכרית שלה לצד הגוף כדי להרגיש אותה, והריח שלה עוד מוטבע בה אבל מתפוגג לאט לאט. לפני כמה ימים הרגשתי חולשה כי משהו הריח כמוה לרגע, וכמעט קיוויתי שזה סימן שאני מתעוררת מחלום רע ומגלה שהיא בעצם לידי.
התאבלתי כבר על בני אדם בחיי. אבל מעולם לא הייתי קרובה לבני אדם, כפי שהייתי קרובה לאהבה הענקית הזאת שהיתה לי.
ההתנהלות שלי בשלושת החודשים האחרונים היתה או מאד אמוציונלית, או אמביוולנטית ורובוטית לעומת זאת. לצד המשפחה אני לא מראה רגשות, כעס - מידי פעם, אבל הכל מאד מנוכר וקר. ובבית, אני נעולה בחדר, מול המחשב - המפלט שלי, ומצמצמת מגע וקשר עם האדם שמתכנה אבא שלי. רגעי השבר מגיעים רק כשאני נשכבת במיטה, ראש על הכר, והדמעות זולגות החוצה. הכל מאד מתסכל כרגע, לאחרונה, לא שזה חדש עבורי, אבל ככל שמתבגרים קשה יותר להבין למה גיל 16 עוד לא עבר, וכל הכעסים, התסכולים והמכשולים לא מאחורי כבר, אלא רק נערמים יותר ויותר, לא משנה כמה אני מקהה אותם, או לחילופין, מוציאה החוצה בלי בושה. ואז חוזר חלילה, תסכול וכעס על התסכול והכעס.
הלוואי והייתי יכולה לשחרר אחיזה מהמשפחה, מהרגשות האלה, מעצמי.
מגדלנה
לפני 15 שנים. 6 באוקטובר 2009 בשעה 11:06
