אני חייבת להתוודות, חסר לי משהו חיובי בחיים שלי. כל כך הרבה עצב מקיף אותי כרגע, שמאד קשה לי לשלוט בחיים שלי ויותר מזה, בתהליך ההתדרדרות שלהם. מעין, נקודת אור, אם תרצו, שאליה יהיה נחמד לחזור בכל פעם שקצת עצוב, או להזכר במקרים אחרים.
פעם זאת היתה הכלבה שלי שהייתי חוזרת אליה. היום אני צריכה מישהו או משהו אחר. הרבה חברים אין לי, ולצערי, אני חוששת שאני מתחילה לדחות מעליי אותם, כי עד כמה בן אדם יכול לרצות להיות במחיצתו של מי שמדוכא כל הזמן? אתה יכול לעודד אותו עד גבול מסוים, ובשלב מסוים אתה חייב ללכת. לא שאני כועסת, חס וחלילה, אני מבינה לחלוטין... לא כולם בנוים כמוני ולמען האמת, גם לי נמאס מהתוגה הקבועה שפוקדת אותי. מה יעודד אותי? עבודה, סביבה חדשה, וכמובן, לצאת מהבית.
האידיאל הוא עבודה שמשלבת מגורים, אבל האופציה היחידה היא אילת ומה לעשות שלמרות הסיטואציה הקשה שאני נמצאת בה כבר תקופה ארוכה אני מרשה לעצמי להתפנק ולהחליט שאני מוכנה להרחיק רק עד תל-אביב. אני יודעת בוודאות שבמרחק כזה אמצא את עצמי מדוכאת לא פחות, בודדה מאד, ונקרעת מגעגועים. קצת אבסורדי, להתגעגע למוכר - אפילו אם הוא קר וכואב, אבל יותר משאני מפחדת להשאר במצב הזה אני מפחדת לעזוב בלי כלום ולהתחיל מחדש. למרות שאם רק היתה לי האופציה, הייתי עטה עליה. רק תנו לי חדר ועבודה הרחק מפה, ותראו אותי צומחת, אני יודעת. מחוסר ברירה אמיתי, רק משם - אני באמת אצליח לשבור את הרצף הרע שאני נמצאת בו.
אז איך אני עושה את זה?
רק אחרי שאצליח לבנות את עצמי מחדש, הרחק מהבית, רק אז אוכל סוף סוף להתפנות ולחפש את עצמי פה, אולי למצוא לי את מה שאני חושקת בו. למרות שאני לא מרגישה חלק מהמקום הזה שבאתי בשבילו לפני שנים, אני יודעת שזה חלק ממני. אולי אני פשוט לא צריכה הגדרות, אולי אני פשוט מעדיפה לחיות את מי שאני, כמו שאני, בלי כל המשחקים האלה. זה עדיין לא אומר שאני מחפשת שולט. לפני הכל, ותמיד חיפשתי - בן אדם. מי שפנה אליי כנשלטת מעולם לא קיבל תגובה.
אני חייבת להחזיר (או יותר נכון, להרוויח) את השליטה בחיים שלי.
מגדלנה
לפני 15 שנים. 13 באוקטובר 2009 בשעה 1:36
