מאד ריק פה, בלעדיך. אתה עוד לא מכיר אותי ובעצם אני לא מכירה אותך - כיוון שאתה אינך קיים. פוסטים עליך כתבו כבר אין ספור, רבות וטובות ממני, אבל אם היית קיים אני יודעת שכבר היית מתאהב בי. כמו שבכל ערב אתה מתאהב בי כשאני הולכת לישון ואתה בוהה בי מתכסה בשמיכה ומחכה שתצטרף אליי, וכשאני קמה ולובשת לגופי חולצה רחבה, שיערי פרוע ורגליי חשופות-קופאות מהקור, ולפעמים גם כשאני בוכה בשקט לכרית, גם אז אתה מתאהב בי כי אתה לא יכול שלא.
לחייך וונוס (לוגמת שוט ג'יימסון)
וגם הלילה אתה לא פה. וזה בסדר למרות שזה כל כך לא בסדר כי כל לילה עד ליל השנה החדשה הבא אני אחכה לך במיטה ואדמיין איך כשאתעורר אתה תשב שם, מול המיטה שלי ותחכה בציפיה שהקימורים שלי יחשפו ממתחת לשמיכה ותוכל להעביר יד קרה על העור החמים, הרך. ולנשק אותי.
צ'ירס וונוס...
וכן, אני מודעת שאתה לא קיים. גם כשאני מדמיינת אותך אין לך פנים ושם ורק הידיים שלך קיימות-מחבקות אותי כשאני כל כך צריכה אותן. ולפקוח את העיניים ולגלות שאפילו ידיי שלי לא מחבקות אותי, בטח שלא שלך, זה יותר מידי כואב. ומאד ריק פה בלעדייך.
באמת מגעיל לשתות ככה...
אז תבוא כבר. זה שאוהב אותי. תבוא.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 1 בינואר 2007 בשעה 0:14
