היום קמתי ליום של סידורים, בנק, דואר, דברים של מבוגרים...
ברגעים כאלה כל מה שבא לי זה לשבור את הכלים ופשוט לא. פשוט לא לעשות את זה, לתת לילדה שבי רק עוד כמה רגעים מתחת לפוך ועוד כמה שלוקים מהקפה, ופשוט להיות ילדה קטנה ומפונקת שלא צריכה להתעורר לסידורים המעצבנים שהולכים ללוות אותי בעוד כמה השנים שיש לי על כדור הארץ הזה. איך אתם מתמודדים עם זה? עם המכה הזו של המציאות בפנים, שזהו, אתם מבוגרים?
היום זה נפל לי, האסימון הזה. ישבתי בבנק לסידורים והבנקאית אמרה שאני צריכה להפקיד, "להפקיד מה?" שאלתי אותה "להפקיד כסף, את במינוס" שאלתי של כמה והיא הסתכלה במבט חמוץ ואמרה "130 שקל". הלב שלי שקפץ לתחתונים חזר בשקט למעלה, "על זה את רוצה שאפקיד כסף? כשתהיה לי הכנסה אפקיד, טוב?" קמתי והלכתי. אני לא סובלת אנשים חמוצים, מבוגרים, שגורמים לי לחשוב שאהיה ככה בעוד כמה שנים כשהחיים ישחקו אותי עוד יותר.
אז אני רוצה להיות ילדה, רק עוד קצת, ולשחק בבדס"מ. טוב?
מגדלנה
לפני 17 שנים. 4 בינואר 2007 בשעה 13:14