אני לא יודעת מה עובר עליי בימים האחרונים. אני עייפה, פשוט מותשת נפשית. אין לי תאבון. אין לי כוח לפגוש אנשים. אני לא בדיכאון… חוויתי כבר דיכאון אמיתי וזה לא זה, אני גם לא בדיכי קל שיעבור תוך כמה ימים. אלו גם לא מצבי רוח מהמחזור, ואני בטח שלא מושפעת מהדרמה האחרונה שמתחוללת בלהקה שלי.
היום התחלתי לרעוד באופן בלתי נשלט, הלב שלי מאיץ בלי סיבה, והגוף שלי תפוס, גם הצבע שלי לא נראה טוב במיוחד. הרעד זה מה שמפריע לי בעיקר, אי היכולת להחזיק כוס מבלי שזו תיפול לי ותישבר (הנזק היומי, 2 כוסות הלכו לעזאזל), הבלתי אפשריות של להקליד משפט אחד במחשב מבלי לקחת פאוזה של כמה דקות בין אות לאות. אני במתח, זה די ברור… זה ההסבר ההגיוני היחיד. מה גורם לי לכך? אני מנסה להבין בעצמי.
זה משהו של הימים האחרונים. אני לא יודעת למה לשייך את זה אבל אני חושבת שאני מתקרבת לתשובה… משהו מציק לי, מנקר לי במחשבות, מדיר שינה מעיניי - שינה שאני זקוקה לה כדי לתפקד. המתח גורם לחוסר השינה, חוסר שינה מוביל לרעד, הרעד מוביל למתח נוסף, וההתפרקות. אני עוצרת בעדי מלפרוץ את החומות ולצרוח, מפחד - מהלא ידוע, מהכל. משהו מפריע לי ואני לא יכולה לענות לעצמי מה… אני פוחדת מהתשובה יותר מאשר רוצה לדעת אותה.
--
אני שונאת את ההתנצחות הזו. אני שונאת להראות בעינייך כאילו אני מתבכיינת, או כאילו אני מנסה שתקל עליי בגלל שאני לא רוצה להתאמץ יותר ממה שאני יכולה - או לחילופין כאילו אני לא יכולה בכלל. אני מסוגלת להרים תלים, גבעות, הרים - כשאני חדורת מוטיבציה ורצון טוב, ככה שאני יכולה. אני לא מנסה לגרום לך לעשות לי חיים קלים, אבל אני מנסה לגעת איפה שהוא כך שתבין שתהליך כשמו כן הוא, תהליך… משהו שנבנה עד להשלמתו. יכול להיות שאני טועה, אבל זו ההגדרה שלי לתהליך. אני מרגישה שאתה ממהר איתי. שאתה לוקח חומר גלם קשה, או יותר נכון במקרה שלי - רך, ובמקום ללוש אותו, לבנות אותו ולהכין אותו לתהליך אתה כבר מתנהג כאילו החומר מוכן ליצירה עצמה. אני עוד לא מוכנה ליצירה עצמה.
הבטחתי לפעול לפי מה שתאמר לי, לפי ההוראות שלך, הבטחתי להיות נאמנה. לא הבטחתי לא להכעיס אותך מידי פעם בזה שיש לי דעה משל עצמי ושאני חייבת לשטוח אותה בפניך… שנינו לומדים פה, אף אחד לא יודע הכל יותר טוב מהשני. תסמוך עליי כמו שאני מנסה ומשתדלת - במאת האחוזים - לסמוך עלייך, שאני יודעת היטב למה אני מסוגלת ולמה לא, תהיה קשוב אליי, למה שאני אומרת, לאיך שהגוף שלי מגיב פיזית - ממה שמתחולל בי נפשית.
אני סאבית. זה לא אומר מרגע שנכנסתי תחת כנפייך אני הולכת כצאן שמובל לטבח בלי להילחם על שאר קיומי. לו הייתי שפחה, המצב היה שונה בהרבה ולא הייתי כותבת פוסט שכזה. לא היינו בכלל מנהלים את הדיון הזה. אני לא מסוגלת לבצע הוראות בצורה עיוורת, אני מרדנית. אני לא מסוגלת לשכוח שאני קודם כל בת אדם, אני לא רובוט. אחרת לא היינו פה, מה היה הכיף בזה? מה היה הטעם בתהליך החינוך מחדש הזה שנכנסתי אליו?
אני שלך, בכל נימי אני שלך. אבל תן לי להסתגל אלייך, אל המצב החדש הזה - לא הייתי בו מעולם. אני לא חיילת מאומנת היטב, לא מכונה משומנת שמסוגלת לכל, אני צריכה להיבנות בשביל להיות כזו.
אני לא אגיד את מילת הביטחון בשביל שתרפה ממני. אני כן אתדיין איתך על מה שמעיק לי.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 30 באפריל 2007 בשעה 14:00
