זה מתחוור לי, ביום שישי אני טסה להולנד. לא משנה למה ולא, זו לא טיסה לאמסטרדם. אני מתרגשת, חלום לא קטן הולך להתגשם שם. באמת לא משנה למה, וזה לא אמסטרדם! (כדי להבהיר את זה סופית, באמסטרדם הייתי כבר 3 פעמים ולא, היא לא חצי מלהיבה ואקסטרימית אפילו חצי כמו ברלין)
אבל פתאום אני מבינה... שבוע בלי מאסטר? לא משנה כמה מועדוני סאדו אני אבקר ביומיים האחרונים והחופשיים לטיול שלי, אני אקרע מגעגועים. לכל כולו, הצל הארור הזה - לקול שלו, לריח המסמם שלו, למגע של העור שלו שורט, מספינק, מצליף בי, לתחושה של השיניים שלו קורעות בבשר שלי, לכניעה, ההערצה, האהבה שלי אליו - המאסטר שלי.
בחדר שלי בבית של חברה בהולנד אני אגע בסימנים ואעצום את עיניי אדמיין את הסשן האחרון שלו והנשימה תעתק לי בפעם המי יודע כמה ומיליון ואני אקרכ מגעגועים שרק יקרבו אותי אליו ויעצימו את הסשן שיהיה לנו לאחר שאחזור. את מלוא הכניעה שלי אני אתן לו.
קצת משוגעת, הכלבה הזו שלך מאסטר. מתלוננת, מתרוננת, מתעצבנת, מתבכיינת, מתגעגעת, נקרעת, אוהבת, משויכת, מקולרת, מאושרת. שלך שלך ושלך. כולי שלך.
גם מרחוק.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 21 במאי 2007 בשעה 0:08
