אני מביטה בך, ישובה בקצה השולחן - הנגדי ממני. אני לא דומה לך, לא בתווי הפנים ולא באישיות שלי… אני חושבת לעצמי שזה מזל. מזל גדול אפילו. אני מביטה בך ולא מבינה איך את יושבת שם ושותקת במקום להתעצבן, להתרגז, להגיב אליי בחזרה… איך זה שאני פותחת מולך פצע בן 11 שנים ומדממת על המפה הלבנה שעל השולחן ואת לא מחזירה לי תגובה אנושית אחת, רק שתיקה.
אני לא מצפה ממך שתבואי ותחבקי אותי, אי אפשר לבקש מאדם לשנות הרגלים של 21 שנים. אבל אישה, רק תוציאי הגה מהפה שלך ותגיבי לי כבר - לדמות שיושבת מולך, בקצה השני של השולחן ופותחת גלד שנראה שכבר החלים. ועד שאת פותחת את הפה, את לא מתגוננת - את מאמינה בצדק של הדברים שעשית. ומציגה אותם בפניי בקול מונוטוני חסר רגש ומנוון מאימהות.
את מצפה ממני שאני אתרפס בפנייך ואודה לך על שחסכת ממני צדק אמיתי שהיה יכול למנוע 11 שנים של שנאה עצמית, אנורקסיה, בולימיה, התמוטטויות עצבים, השתכרויות, איבוד צלם אנוש בסיסי. את באמת מצפה שאני אודה לך?
הקול שלך, צרוד משנים על גבי שנים של עישון - בטון מונוטוני חסר רגישות מינימלית כלפי יצור חסר ישע שהבאת לעולם לפני21 שנים, יצור שדאגת לרמוס ולהרוס בכל דרך אפשרית - מבקש שאני אודה לך על שחסכת ממני בתי משפט ובירוקרטיה שיכלו להביא לי הרבה שקט נפשי במשך 11 השנים האחרונות. איך אני יכולה לסלוח לאישה שדאגה במשך 11 שנים לשקר לי בשיטתיות כדי שאאשים כל אדם אחר מלבדה?
אני מביטה בך, ישובה בקצה השולחן, המנוגד לי. אני מבקשת ממך את התאריך, את האמת, ואת השם של האיש שאחראי לרצח של הנפש בת ה 10 שלי. יש לך זמן עד שאחזור ביום חמישי הבא.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 23 במאי 2007 בשעה 17:37
