יומני מגדלנה

אותה תחושת ריקנות שאוחזת בי בימים האחרונים מתחזקת ומתחדדת אל מול הבטלה הטוטאלית שבה אני נמצאת מאתמול. יומיים אני לא עובדת, הבוס שלי החליט לבצע שיפוצים ונכפתה עליי חופשה קצרה מהתפקיד שלי במשרד. וזה לא שעבדתי הרבה, ראשון-שני, רביעי-חמישי, משרה חלקית. ככה שהסכומים לא בדיוק זועקים לשמיים ואני לא טובעת בכסף, והחופשה הזו שמה אותי במצב שבו אני חושבת, "יש לי עבודה, אבל אני אהיה בחופשה ללא שכר - לחפש עבודה אחרת?".
אני מחפשת בכוח תעסוקה, מנסה להיפגש עם חברים שלא ראיתי זמן רב או לחפש עבודה מעניינת וקבועה יותר מזו שאני נמצאת בה כעת, או לחילופין אני יושבת ליד המחשב או הטלפון בניסיון לכנס את הלהקה לחזרה אקוסטית או לפחות להתקדם עם שיר זה או אחר, ושום דבר לא יוצא לפועל.
מחכה שיגיע כבר הסופ"ש, שהולך להיות עמוס פעילויות - הופעה מטאל בליל שישי, הופעת מטאל בליל שבת, הזדמנות לפרוק אנרגיות, לפגוש חברים, ולפרסם עוד קצת את הליין מטאל שבצוות שלו אני נמנית. והמסיבה שאנחנו מארגנים בשבוע הבא… איזה לחץ!

אבל כל זה כל כך רחוק, ואני כל כך משועממת עד שכל זה יקרה. הזמן זז כל כך לאט שאני מעבירה את רובו ברביצה על המחשב או שינה, ואני אפילו לא מעשנת בגלל שאני פשוט לא יוצאת מהבית - אני חייבת למצוא תעסוקה בחוץ כדי לעשן סיגריה או שתיים, או שלוש. העיקר לעשן כבר, העצבים שנגרמים לי מהשעמום.

והשבוע לא יהיה אפילו סשן אחד. וקיים בי הפחד שזהו, ככל שימעטו הסשנים ככה אני אשכח יותר ויותר כיצד להיות סאבית. במבחן התוצאה זה כבר די הוכיח את עצמו, כשבסשן האחרון לפני שבוע נאלצתי להתחנך מחדש אחרי שבועיים וחצי שלא היו סשנים. חייבת למצוא דרכים לתרגל, ללמוד ולהתאמן על הסאביות שלי גם מבלי שמאסטר בסביבה. למרות שכשהוא בסביבה טוב לי, ואני מתגעגעת לרגעים שבהם פשוט טוב לי.

אני חייבת למצוא עבודה בטוחה יותר, תעסוקה קבועה שלא אשתעמם ואפול לתהום השכחה, עייפות המחשבה מול עייפות החומר. היש הבדל?

מגדלנה