אבל יחד עם הכל אני לא אוהבת את הכינויים ואת הפוזות.
לא אוהבת שקוראים לי שפחה, ואפילו לא כלבה. לא אוהבת את המילים האלה, ולא אוהבת את הפוזה שנמצאת מאחוריהן (אדון, מלכה וכו').
אני אוהבת שהדברים מגיעים מבפנים.
אני אוהבת להרגיש מושפלת, כי אני מושפלת אם את שמה לי בושם שאני לא אוהבת ואת כן, או אם את מכריחה אותי לצאת החוצה מיוזעת ובלי דיאודורנט.
אני אוהבת להרגיש מושפלת כי שמת לי את העגילים הענקיים כי אני מרגישה אותם מתנדנדים.
ואני לא אוהבת ללכת על 4. כי יש בזה את הפוזה של שפחה שהולכת על 4.
אני אוהבת ללכת רגיל כשההשפלה מגיעה מהחולצה החושפת, או מהישבן החשוף תחת המכנסון הקצרצר, או מכך שהוראת לי להכנס לחדר, למסיבה ולגשת לגברים ולומר להם שאני רוצה למצוץ להם אם אפשר, בבקשה.
אני אוהבת את הרגעים האינטימיים הקטנים האלה, בינינו, כשאת מלמדת אותי משהו חדש, או מנסה עלי צעצוע חדש, כמו החרוזים האנאליים האלה שהבאת, או הפרפר עם השלט רחוק.
כשהפעלת אותו בסופר וכולם יכלו לשמוע, אם ניסו, את הזימזום החלש.
אבל אני לא אוהבת השפלות גסות. אני מודה ...
כזו אני, קצת מוזרה.
לפני 15 שנים. 4 בדצמבר 2008 בשעה 6:22
