ללא שם

כיף של ערב, טהורות ללא נרגנות, ניקיון ולכלוך מבוקר.

במשך היום הברקתי את הדירה כדרכי. ממוזגת וקרירה, שואבת, שוטפת, מאבקת. מקרצפת מקלחת, שירותים, מבריקה את המטבח. לא פוסחת על התריסים והחלונות, משקופי הדלתות, המדפים, החפצים. מחפשת את הפינות כדי לנקות גם אותן. מחפשת את הלכלוך הנסתר לאחר שהריצפה בוהקת מניקיון.

לא אוכלת כי אסור. אבל שותה המון. שותה ומשתינה, שותה ורצה לשירותים ללא הפסקה.

נועה והנערה בקניות וסידורים, ואני כאן מטפחת. ואוהבת.

מכינה עבור הנערה את האוכל שהיא אוהבת, את חזה העוף המטוגן ותפוחי העוף בתנור והסלט. ועבור נועה את האורז הצמחוני. לא שוכחת את עוגת השוקולד. מכינה ואוהבת.

מול המראה שיערי מסודר ואסוף, והצוואר עטוף בקישוט הדק. גם אני, מטופחת, מטפחת את עצמי ודואגת, מנקה את עצמי שוב ושוב וחוזרת לעבודות הבית. לשולחן המסודר, הבישולים אט אט. מרחפת על קצות האצבעות, מחכה, מצפה.

טלפון, ומה שלומכן, ומתי אתן מגיעות, ואני בסדר, ובכל זאת יום שלם, לבד, ורעבה, ומה קורה? ואני שמחה שהן חוזרות עוד מעט קט, ואיך היו הקניות? וכן, הבית מסודר, וקריר, ומוזיקה נעימה מתנגנת, ואפשר כבר להדליק את הנרות.

כרוח פורצות לדירה מיוזעות ומצחקקות ושקיות ותיקים ואני ניגשת בחיוך ונשיקה מרפרפת. וחיבוקים. וכשם שפרצו, נעלמות למקלחת ואני עומדת ומחכה. נועה יוצאת מהמקלחת כהרגלה עם ג'ינס וטריקו, והנערה, בשמלה שחורה, ארוכה מדהימה, נעליים כל כך אלגנטיות שבא לי לבכות, צואר עטוף במחרוזת ושיער פזור. ומולי, כך, נועה עוטפת אותה ומחבקת, מנשקת, נערה שלי, נוגעת בשפתיה בעומק צווארה ובעורפה.

הנערה עוצרת רגע ומושיטה את התיק שלי, את הבגדים - בשבילי ואין לי ספק שלא תהיה שם שמלה אלגנטית שחורה, לא, רק מיני ג'ינס קצרצר וסטרפלס חצי שקוף והיא מושיטה לי גם את השפתון שהיא אוהבת, עלי, האדום הבוהק והנעליים שהיא אוהבת עלי, הפלטפורמות ונועה עכשיו בין שתינו, האחת, האלגנטית הקלאסית והצעירה כל כך, והשנייה, מבוגרת, אך לבושה כמו טיני ...

בחיוך הן הולכות יד ביד לשולחן, ואני מגישה את המנות, מוזגת את היין האדום, וגם כוס אחת בשבילי, רואה איך הן מתנשקות בין כל ביס לביס, ואת מבטי האהבה. ואני, לא מסתירה את שלי, אך לא עושה דבר מעבר לכך, כי אסור, אסור.

ובהפסקות בין הביסים הן גם מזמינות אותי לעמוד לידן. ביניהן. לשתות את היין שלי. הן נוגעות בי כי אני בוערת. והנערה שולחת לי ידיים כשהן מתנשקות. אני כמו שם כדי להיות ותו לא. אבל לא. כי נועה אומרת שמותר לי עכשיו להתנתק, אבל אני לא מסוגלת, רוצה רק להיות לידן כשהן מתחילות ואני כמו אוויר.

קפה ועוגה בסלון, הנערה כבר משוכלת רגליים צמודה לנועה שלא מפסיקה לגעת לה בחזה מבעד לשמלה, ובתנועת יד נועה שולחת אותי לסדר את המטבח ואת הכלים. כשאני חוזרת הן עדיין בתוך נשימה נשיקה ארוכה.

ופלאג וידיים קשורות לאחור, עכשיו כשמטלות הבית הסתיימו ואני יכולה רק להתבונן בעיניים כלות. ברגליים שנפתחות מאליהן אבל אני סוגרת בכוח רצון, כדי להיות סגורה, בזמן מעשה האהבה. בזמן שנועה ממזמזת את חזה מבעד לשמלה וחושפת, ומוצצת, ויורדת לנערה ומביאה אותה שוב ושוב כשהקטנה כובשת את אנחותיה ומנשקת. במחוות יד שוב אני שם, ונועה לוקחת את ידה המלאה באותו מיץ משכר ושמה עלי, בתוך אפי, על עיני. לוקחת מהנערה ושמה עלי...

כואבת אבל רגילה, מסופקת (בלי להיות מסופקת) זנותית מלבוש אבל לא משום מעשה עצמי, אני הולכת למיטת היחיד ונרדמת שם. מתרגלת לכל זה ואפילו אוהבת. ורוצה ויודעת שגם עוד יום יבוא ואני אהיה שוב מה שאני.