ללא שם

לאט לאט אני מבינה שיש לי במה להתבייש. שהחיים שלי אינם חיים רגילים כשל אנשים אחרים.
אנשים רגילים לא הולכים עירומים בבית שלהם מול אנשים אחרים. כמקרה של יום יום.
או לבושים בצורה משפילה בחוץ. עם קולר דק, עם חולצה שקופה או מכנסונים דפוקותי או חצאית שלא מסתירה כלום וגרביונים של זונה ונעלי עקב.
או מנקים את הבית כל יום שעתיים לפחות.
אבל אני זקוקה לה, לאהבה שלה. לחום, לליטוף, לחיוך המרוצה (ממני). ליד שעוברת על הגוף שלי, מרוצה, מחמיאה. כמה אני יפה, סקסית, חלקה, נקייה, הבגדים הולמים אותי כל כך.
חשמל בקצות אצבעותיה כשהן מרפרפות על החזה שלי.
כשהיא חוזרת מהעבודה אני מחכה לה בציפיה. רוצה כל כך לפנק. מחכה לרמז ממנה, מה אנחנו עושות היום. נשארות בבית, או יוצאות לבית קפה, או מזמינות חברים.
אין לי אומץ לומר לה שאני כל כך מתביישת. שלא נעים לי להיות חשופה. שאפילו שאנחנו ביחד, אני מוצאת את עצמי מתביישת במה שאני עושה.
לובשת פלאג בטוסיק כאילו זה הדבר הטבעי ביותר שאדם עושה בביתו. והולכת כשזה בפנים.
למה? אני שואלת והיא - "סקסית..." ואני נמסה.
מאוננת מול חברים. ואחר כך ברגע של רצון טוב, למה? והיא: "נוגעת ללב"
אני נוגעת ללב, אני יודעת. אני עדינה. והיא מתייחסת אלי בעדינות.
אבל מובילה אותי לעשות את זה אלה, כמהה ליד שתופסת את הטוסיק לי, משתוקקת לפינוק אמיתי, מתחילה לחשוב שאני זקוקה לגבר שיזיין אותי בצורה רגילה, בלי כל המסביב אבל לא מסוגלת לחשוב על לעזוב אותה לא יודעת מה יהיה בלי כל זה. מפחדת להרגיש עירומה, ולא פיסית.

כי היא דואגת לעורר אותי כל הזמן. עם בגדים חדשים, עם דברים יותר ויותר נועזים.
תכשיטים, למפשעה: אצבע שנכנסת לכוס ותופסת שמטלטלת מעל הדגדגן נוגעת לא נוגעת וככה כל היום ואני בעננים, וחוזרת הביתה להשפלה ולבושה.
ולאהבה.

אני לכודה באהבה ולא ממש בטוחה שאני רוצה לצאת.