ללא שם

רוח עזה מבחוץ, מעין חורף לא נעים. לא נעים להיות בחוץ ואפילו הכביסה שתליתי מוחה, מטלטלת ומרביצה זו לזו.
קר לי באף ובכפות הרגליים אך אני מתעצלת ללכת להדליק את התנור, מעדיפה לחכות למיטה ולפוך החם, אבל עד שיגיעו ...
משתדלת לנשום עמוק כמו שלמדתי, האוויר ממלא אותי לגמרי מהבטן התחתונה ועד בית החזה למעלה, מתמלא ויורד עם כל נשימה ונשימה.
נשימה, נשמה, ואכן גם הנשמה שלי מנסה להביע ואני מנסה להקשיב לה בכל כוחי.
העציצים בבית מחייכים אלי, כי אני מטפלת. דואגת, מחליפה, משקה, גם הדגים. גם הם לא מתלוננים. גם הוילונות, והמדפים, חפצים מחייכים אלי (אני צוחקת לעצמי) תמיד האנשתי חפצים.
מערכת הקול התקלקלה ואני מסתובבת בבית עם אוזניות גדולות המכסות את כל האוזניים, ומאזינה לקטעים שונים שוב ושוב.
מאזינה ונושמת, מנסה לחפש את הניואנסים שיעזרו לי למצוא, הלוואי והייתי יודעת מה. אבל כמו חלום תעתוע, המחשבות שלי בורחות כל פעם בדיוק כשנדמה לי שתפסתי איזו תבנית. ואני חייבת לחזור להתחלה ולנסות להתרכז. אבל קשה לי להתרכז ולעקוב אחר חוט המנגינה בלי שתהיה איזו הפרעה, ואני לבד בבית.
מוציאה שוב את כל הבגדים מהארון ומסדרת, וחושבת, חייבות לצאת שוב לקניות, כמו בקיץ, אני חייבת לחדש, אבל למה? אף פעם לא אהבתי לעקוב אחרי האופנה האחרונה, ותמיד, כך נדמה לי, הרגשתי הרבה יותר נוח עם 2-3 עונות קודם. רק שעכשיו, הכל חייב להיות הרבה יותר חשוף.
אני יושבת על הרצפה הקרה והחתול מתקרב אלי, מגרגר, מעבירה יד בתוך הפרווה שלו וחושבת, איך הוא מרגיש, ואיך אני מרגישה כשהיד שלה עלי כשגם אני מגרגרת. וכמחווה של רצון טוב, זורקת את האוכל היבש שלו לפח, שוטפת טוב טוב את הקערית ופותחת קופסה של "מעדן", נהנית לראות איך הוא טורף ומלקק, את הצלחת, ואז את עצמו ...
האור בדירה מעומעם ויש מין שקט באוויר, אני חושבת, מהרהרת לעצמי ומנסה לחוש מין דבר מסויים שחמק ממני, מין רעיון שנגע בי אבל נעלם.
יושבת על הכורסא עם רגליים מפוסקת על שתי משענות הצד. מכסה את עצמי בשמיכה, האוזניות על האוזניים, המחשב הנייד לידי,

לילה טוב :)