שלקחת אותי אז ואמרת לי שאסור לי לעשן יותר. אני, שהסיגריות היו חלק בלתי נפרד ממני במשך כל חיי הבוגרים, לא כהתמכרות פיזית, אלא יותר, כנחמה. היית אכזרית. ואמרת לי שאסור לי יותר וזהו. ושתדעי - כי אפשר לדעת לפי הבגדים, והידיים, והפה, גם אם מנסים להסתיר הכי בעולם. ולקחת לי את הסיגריות, והכסף, וכרטיסי האשראי, שלא אתפתה בעבודה. וזה היה בלתי אפשרי.
לימדת אותי נחמה אחרת. במטוס ישבנו יחד, אני ליד החלון בחולצת גולף וחצאית קצרה וגרבוני צמר, שלא יהיה לי קר. הרמת את משענת היד שבינינו, ושלחת את ידך בעדינות אלי, אל בין רגלי. אל החור הקטן שבגרביונים, שמשום מה לא הסכמת שאחליף לפני שיצאנו מהבית כי אמרת שזה בסדר, חור קטן שלא יפריע לי לכלום... אחרי שעה צץ משום מקום גם ויברטור קטן ושקט, שממילא לא היו שומעים גם אם היה רועש, בשל רעש הרקע של המנועים.
אני כל כך אסירת תודה. על הסיגריות שהפסקת לי, ועל הנחמה שלא הפסיקה מאז..