ללא שם

יושבת ערומה על הכסא בפינת האוכל. כבר שעה אנחנו יושבות כך ואת לא אומרת לי מילה.
את לא נוגעת בי. שתי ידיי על השולחן, אסור לי לזוז, ואני ממתינה.
פעמון הדלת מצלצל. את מזיזה את ראשך שמאלה, ומתיזה אותו ימינה, לכיוון הדלת.
אני קמה, פותחת את המנעול, מתרחקת מהדלת.
מושיטה יד קדימה ופותחת את הדלת לרווחה, כשאני עומדת ערומה בדיוק מולה.
מישירה מבט קדימה.
כך לימדת אותי וכך בדיוק אני עושה.
ארבעה גברים לא מוכרים נכנסים פנימה.
שנים מהם מחזיקים בידיי ומוליכים אותי אל המיטה.
אני שוכבת על הגב וארבעת הגברים מחזיקים אותי פרוסה לצדדים.
בידך מקל ארוך, בקצהו פיסת עור ארוכה וצרה.
מלטפת מפי הטבעת לכוס ולדגדגן ומיד אחר כך מכה חזקה ישירות על הדגדגן.
את חוזרת על זה שוב, לאט.
אני מתפתלת, אולם ארבעת הגברים מחזיקים אותי שלא אזוז.
שוב לטיפה, ושוב מכה, ושוב מתפתלת, אולם עיניי קבועות בך.
ושוב, הפעם הרבה יותר לאט.
את לא מפסיקה.
דמעות בעיניי.
אולם אני לא מפסיקה להתבונן בך.
את דוחפת את המקל לכוס שלי, מוציאה, ומעבירה את פיסת העור הרטובה על כל פניי.
את דוחפת את המקל לכוס שלי, מוציאה, ומעבירה על שתי פטמותיי.
ושוב מלטפת מפי הטבעת לכוס ולדגדגן ומכה חזקה.
אני בוכה.
אך את לא מפסיקה.
את לא נוגעת בי אפילו נגיעה קלה, רק עם מקל ארוך.
לטיפה ומכה.
אני חסרת אונים, אני עייפה, אולם את לא מפסיקה. אני בוכה.

כי הייתי ילדה רעה.