כרוניקה ידועה מראש

הגשם השלישי המשיך לרדת, זרזיפים דקים של טיפות שקופות ירדו בדרך פלא מהשמיים, השמיים האפורים מלנכוליים עגומים וחמורי סבר, רוח של סתיו מלטפת את העצים אך איזה כיף לשתות עכשיו מעט שוקולד עם ברנדי לתת לטעם המתוק והסמיך והעוקץ למלא את הפה והראש בזכרונות של נשיקות מתוקות...

הכאב העיר אותי, הגשם התחזק ,נפל בטיפות גדולות ורטובות על פני ולקח אותי לאט לאט משך אותי ושלף מהחלום המתוק, כל נשימה הייתה מייסרת ביותר כמו ברזל מותך שניצוק לתוך ראותיי ומאיים לשרוף את עצם היותי, נשימות שטחיות רדודות לא להגביר את הכאב, ידעתי שנשימה עמוקה עשויה לנקב את ריאותיי ולגמור את ההצגה הסוריאליסטית והמקאברית הנקראת במפתיע בשמי וללא הדרן.

ופתאום הכתה בי המחשבה "אף אחד לא בא" המחשבה הזאת הייתה כואבת אפילו יותר מהכאב הפיזי, לשניה אחת רציתי אל אימא בשניה הבאה רציתי אליך למגע המלטף לחיוך להרגשה הנפלאה הזו של להיות אתך באותו מקום שבגללך אפשר להרגיש בו בטחון, מעניין מה היית אומר על איך שאני נראת, המחשבה מוציאה ממני צחוק שגורר אחריו כאב איום .

נשארתי שוכבת ככה עוד זמן שנראה לי כשעות נצח, אולי לוותר ? אולי מספיק ? לשכב כאן, עם הפציעות הפנימיות בוודאי לא ייקח הרבה זמן עד שהכהות תתפשט לכל הגוף העייפות תגבר והרצון יכבה ואחריו יכבה הרגש והמחשבה והחיים, מפתה מאוד אני חייבת לציין להפסיק לחשוב ולהפסיק להלחם