|
|
|
ובשעת דמדומים כשגופי הקמור וגבי אלייך מופנה, צמרמורת של בוקר את גופי צולחת
מבט של רגע שנמשך ונמשך מעיר געגוע מוזר לדבר שלא התרחש מעולם
ושואלת אותך ללא קול אך במבט, האם כמיהה אמיתית או זיוף?
וצורך הקיום הבלתי מובן שוב עולה, אני כאן בשבילך, כאן למענך
חפון אותי בין ידייך, חלחל לתוכי ואתך גם השקט
כשגופי הקמור וגבי אלייך מופנה ישן אתה בין חמוקיי בשלווה עוטפת
ואני- אני כבר לא כאן
תכריכים תכריכים עוטפת את עצמי ככלה הלובשת שמלתה ביום חגה.
עפר עפר מכסה את נישמתי בקבר החי של עצמי
אין לאן לברוח אין מה להסתיר
כנשל הנחש ניתק ממני המגן האנושי
וככה כחיה מתה כמתה חיה מחפשת את צלם האנוש שעוד נותר
לא בדם לא ביזע ולא בדמעות
אלא אם ברוך נועם ורגש קוברת את עצמי ושוב קמה לתחיה
נקייה צחה וטהורה לתוך הדממה
הקור שבחוץ רגע לפני שהטיפות מגיעות (או לא)
ככה הלב שלי מרגיש סוער אך קשה לזה לצאת
"ימים קשים עוברים על כוחותניו"
או שמא אני עושה אותם קשים
(בנינו אני מתה על זה)
הימים האחרונים מציפים אותי בערגה למקומות רחוקים
לקור של לונדון וניו יורק (מתפשרת גם על "סתם" אירופה)
רחובות רטובים וקרים (ולא,הקור כאן זה לא אותו קור)
אנשים זרים
סוג של ניכור מנחם
פתיתי שלג ואף נוזל
ריחות צבעים מראות וצלילים
ושקט שקט שקט
שקט מנותק ומבודד
אך לעת עתה מבלה את הלילה ברחוב העצב החד סטרי
(וזה לא סותר את זה שבימים האחרונים לא הפסקתי לצחוק)
מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל מים ולחם אלי תחזור.
בענינו המר, בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך
כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת,
באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה אות באות
וקינאתי לך ובחושך ארבתי
ושנאתי לך ועד דמע אהבתי
וביתנו שמם מחיוך ומצחוק
ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב
עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף
ואדע כי חשבת עלי מרחוק
ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת
והלכת לעד ואני נושאת ילד
רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים
ואני בפניך אביט ואומר
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה אות באות
הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך
וידעתי: המוות יבוא מידיך
ואני מחכה ומצפה לזיוו
הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער
אבל לא מידי זר - מידיך יבוא
וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שאבוא לביתך בעצמך עיניים
עד אשר ישאוך בדרך אלי
כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל עד לי האל החורץ גורלות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, יהיה אות באות
ועכשיו חרש חרש במילים כדממה
מציירת את המחשבה
חרש חרש הערגה מתפשטת והנשמה נחשפת
רוצה לדעת אותך, לגעת בך
חרש חרש מדברת אלייך
מילות תשוקה, מילות רגש, סממני אהבה
חרש חרש
מילות שתיקה רועשת
הגשם השלישי המשיך לרדת, זרזיפים דקים של טיפות שקופות ירדו בדרך פלא מהשמיים, השמיים האפורים מלנכוליים עגומים וחמורי סבר, רוח של סתיו מלטפת את העצים אך איזה כיף לשתות עכשיו מעט שוקולד עם ברנדי לתת לטעם המתוק והסמיך והעוקץ למלא את הפה והראש בזכרונות של נשיקות מתוקות...
הכאב העיר אותי, הגשם התחזק ,נפל בטיפות גדולות ורטובות על פני ולקח אותי לאט לאט משך אותי ושלף מהחלום המתוק, כל נשימה הייתה מייסרת ביותר כמו ברזל מותך שניצוק לתוך ראותיי ומאיים לשרוף את עצם היותי, נשימות שטחיות רדודות לא להגביר את הכאב, ידעתי שנשימה עמוקה עשויה לנקב את ריאותיי ולגמור את ההצגה הסוריאליסטית והמקאברית הנקראת במפתיע בשמי וללא הדרן.
ופתאום הכתה בי המחשבה "אף אחד לא בא" המחשבה הזאת הייתה כואבת אפילו יותר מהכאב הפיזי, לשניה אחת רציתי אל אימא בשניה הבאה רציתי אליך למגע המלטף לחיוך להרגשה הנפלאה הזו של להיות אתך באותו מקום שבגללך אפשר להרגיש בו בטחון, מעניין מה היית אומר על איך שאני נראת, המחשבה מוציאה ממני צחוק שגורר אחריו כאב איום .
נשארתי שוכבת ככה עוד זמן שנראה לי כשעות נצח, אולי לוותר ? אולי מספיק ? לשכב כאן, עם הפציעות הפנימיות בוודאי לא ייקח הרבה זמן עד שהכהות תתפשט לכל הגוף העייפות תגבר והרצון יכבה ואחריו יכבה הרגש והמחשבה והחיים, מפתה מאוד אני חייבת לציין להפסיק לחשוב ולהפסיק להלחם
בוא צייר אותי בקווים חדים
בצבעים עזים
בוא צייר אותי
מכונסת מבחוץ
ערומה מבפנים
בוא פסל אותי
גלד גלד תפתח
תעוות את פני
בוא רשום אותי
נגיעות פחם על נייר מחוספס
תן לדף להתמלא בנשמה הזועקת
בוא צייר עלי
תן לנשימותי את קצב נשימותך
בוא פסל אותי
תן לגופי את סימני תשוקותייך
בוא רשום אותי
תן לרגשותייך לגעת ברגשותי
במאוויך לגעת במאווי
בוא וקח אותי
ופסל אותי,רשום אותי,צייר אותי
בוא וקח אותי
ופסל עלי,רשום עלי,צייר עלי
כאהבת נשמתך כרצונך
"...החיים שלך הם פשוט סרט פורנוגרפי מתמשך" - דבריה של ח'
והעיניים שלי
מספרות הכל
מנסה להחביא את העצב, הכעס, השמחה
את האכזבה, ההשפלה והשעשוע
את הביחד והלחוד
את הרגש, הטינה, הדאגה
את האושר,התקווה והחרדה
את הפחד ואת האומץ
את הכאב,הייאוש והבדידות
את מה שנאמר ומה שעוד לא נאמר (וחלק גם לא יאמר)
אבל העיניים האלו כל כך שקופות
כל כך עמוקות
חודרות עמוק לתוך נשמתי
השאלה היא מי מצליח לקרוא אותי
סוס מנצח לא מחליפים גם כשהוא בנסיגה פשוט צריך לדעת באיזה רגעים לשחרר,לעודד ולטפח ובאילו רגעים להחזיק את המושכות חזק ללא עוררין כי בסופו של דבר השילוב הוא זה שהביא לניצחון
