דפים, ניירות , מהבוקר מסדרת , זורקת . טובעת במאות - ניירות ,תוכניות , חשבונות וחשבוניות . בתים שכבר מזמן נעשו, תוכניות לביצוע שלא יבוצעו, הצעות מחיר, תקבולים, ציורים של הילדים- מאות ניירות .
זכרונות... כל פרויקט שבוצע מקפל בתוכו עולם שלם של מפגש אנושי , יצירה שנעשתה , המון מחשבות ושעות על גבי שעות של עבודה , אבל כל זה בגדר היה ...
מפנה לי מקום בשולחן העבודה למחר, לעשיה חדשה ,ליצירה שלוקחת מכל מה שהיה ובונה חדש, טוב יותר, נכון יותר ועוד יותר משוחרר.
ארבעה חורים לקדוח בקיר היום ולתלות עבודות ,אני רוצה אותם תלויות על הקיר,
לא יודעת לאן פני מועדות במגורים עתידיים, להשאר פה? להמשיך למקום חדש?
מתגעגעת נורא ללופט שהיה לי במדבר, הבית היחידי שממש ממש היה הבית שלי,
מתגעגעת למפעל שפעם היה לי , לתעשיה שיושבת לי מתחת ליד, ללחץ של היצור ולרעש של המכונות . מוזר לי הגעגוע,לא מורגלת להרשות לעצמי להיות שם, מן מחסום געגועים שיצרתי לי בילדות כניראה כדי לא לכאוב . עוד צעד, עוד מחסום לעבור, עוד כאב לחוות .
מתגבשת לאיטי להתחדשות נוספת ,למצוא את המקום שלי, לבנות לי שוב את הפינה שתהיה באמת הבית שלי . כן, כמו פעם במדבר, שמה שעשיתי ואיך שחייתי היה אני ושלי מבפנים.
לפני 17 שנים. 2 ביוני 2007 בשעה 6:37
