הגוף מלמד את הנפש

מחפשת את עצמי ברגעים בהם חוויתי אושר נקי, מלאות ושמחה,
הם אלו שהבריק לי בהם בראש רעיון ששאב אותי כולי להפיכתו לממשי, זה להביט אחרי שעות או ימים במוצר
ולהרגיש את הבפנים מחייך בסיפוק.
זה ללמד את הגוף דקויות של תנועה ושליטה בכל תזוזת שריר והאושר הגדול שמציף כשהתנועה המדויקת הפכה
לחלק ממני, הופכת לתנועה הספונטאנית שלי.
זה הרגע בו בני בכורי יצא מהרחם,עדיין מרוח כולו מי שפיר ודם אימהות וקיבלתי אותו לתוכי בפעם הראשונה
כישות נפרדת ממני, במגע של גוף אל גוף ולא מתוך והוצפתי ברגש עצום מכל מה שיכולתי אי פעם להאמין שנמצא בתוכי,
המלאות של תחושת האהבה ללא תנאי, ההבנה מהנשמה, שאני בהתמסרות מוחלטת ליצור הקטן, שזו ....תחושת אהבה טהורה.
אלו הפעמים בהם כשהיינו ביחד, גופות מחוברים,עירבוב של איברים מתמזגים והייתי לגמרי גוף ונשמה, גם האישה שלך.
אותה תחושה של חופש להיות לגמרי אישה.

נספגת לתוך הצלילים, למוסיקה שבחוץ, לקולות שבפנים,
הגוף מתמסר לתוים, התנועה יוצרת את עצמה, משחררת את הנשמה הנשית לחיים.
בתוך המוסיקה והתנועה , לגמרי אישה, אמא של..

במסע למימוש ושימוש של עוד 1%, אחוז נוסף מהמוח, מהיכולות הפיסיות, מהחיבור לתת ההכרה והעולם הנוסף שברור לי שקיים.
הורדתי סיגריות מהתפריט,אלכוהול כבר מזמן לא שותה, מנקה את המערכת הפיסית ועירפולים מתוכנת המקור,
זמן אימון יומי הוכפל, תבנית עבודה משולבת של חיזוק שרירים, דיוק של תנועה וגמישות.
לוקחת את הזמן לבחון היסטוריה ושוברת תבניות התנהגותיות מקובעות, עוטפת את עצמי במוסיקה, ריקוד אומנות וזמן ילדים.
וכל זה בשביל מה??
כי אני אוהבת שמעניין לי והבנתי שבחרתי לי הרבה שנים לחיות מציאות הישרדותית כי שם יש קצוות,
הישרדות דורשת ממך את כל מה שיש בך, האדרנלין למעלה, המוח, היצירתיות, הכל עובד על מקסימום שימוש.
בהישרדות יש את ההנאה של אחרי, שרדתי גם את זה.. זה לא מעניין לי יותר
יש שם מחירים, בסוג כזה של חיים שלא בא לי עליהם יותר .
מתוך ההבנה של מי אני, הכרה ביכולות והבנת הצרכים המיוחדים של עצמי, מרכזת כיום כוחות בשידרוג ה-אני.

כל יום שעובר אני מקלפת עוד שיכבה של היסטוריה לא פתורה,
מנסה ללמד את עצמי אותי מחדש ולנקות דפוסי התנהגות וחשיבה
ששנים התקבעתי בתוכם. מלחמה בין הישן לחדש כשהישן רוצה אותי למטה והחדש שואף לפרוץ
ולהעניק את החיים מחדש, לתת לאש לפרוץ במלוא העוצמה, בכל מה שהבפנים יכול להפיק מתוכי.
כמה באמת אני מאמינה בכוח שלי ליצור? ביכולת לשנות ולבנות חדש?
הפחד הזה מהאני שיצא החוצה במלוא עוצמתו... ואז מה??

האם וורכוהוליזם זה סוג של מזוכיזם?
טוב נו.. אז כותבים את זה עם "ק"... -אני דיסלקטית ולא מתקנת וזהוא!

כלבי רחוב הם יצורים משולחי רסן,פראיים, חיים את הרגע,
עד לאותו הרגע בו הפכו נאמנים.
לפעמים ניראה מוזר הדבר, האם כל מה שנזקק לו הפרא הבילתי מרוסן
כדי להפוך את עורו זה ליטוף וטיפת אוכל פעם ב..
נאמנות היא קוד הטבוע בנשמתם.אכן ..תפגין טיפת אהבה והם שלך לעולמי עד.
אבל גם כלב רחוב, אם תיזרוק פעמים רבות, תכאיב לו מספיק,
יום אחד .. אפילו הוא ילך.

זה לא דבר של מה בכך להלך בקומה זקופה ובטחון עצמי
כשהמציאות הקיומית שלך קשה ולעשות מתוך חדוות עשיה,
להתנהל עם תחושת מנצח שחיונית כל כך לביצוע עיסקה.
יש לי אותך שצועד איתי דרך את השנים הקשות ביותר שידעתי בחיים,
מציאות השרדותית ושוחקת, בטחון עצמי שאבד וכוחות שפעמים כה
רבות אני תוהה מהיכן לאסוף. חברות שדם מעורבב בה בדם אמרת לי,
את ההוכחות הנחת על השולחן.
אני מביטה עליך איש באהבה עצומה, בכוח הנתינה האין סופי הזה שלך.
ביכולת לאמר באופן כל כך מדויק ובהיר את מה שאתה, את מה שאני.
לא דיבורים אצלך החיים, באופן פעיל, בעשיה, בתמיכה העמדת אותי חזרה על
הרגליים . לא פשוט לקבל כל כך הרבה מאדם, אתה מצליח לעשות
לי את זה כך שזה יתאפשר לי בכלל ותוך העצמה שלי אני וביסוס מחודש
של הביטחון שלי בי.
פעם, ממש מזמן לימדת אותי על אגו, למדתי ממך הרבה מאז, איפה שתמיד הייתי חייבת
לעשות הכל לבד, היום אני מצליחה לקבל תמיכה ועזרה.
יכולה לאמר לך, לא רק שאני מודה לך המון על היותך חלק כל כך משמעותי בחיי
אלה גם לקבל שיש לך חלק עצום בתוך מה שאני והיכולות שלי לעשות.
(עבורך צ'יטה- חבר אמיתי!}

בדרכים כהרגלי, מדליקה עוד סיגריה," יום יבוא והסיגריות האלו יהרגו אותך"
אני מחייכת,סיגריות הורגות, את זה אני יודעת, לי נידמה לפעמים שאם אפסיק לעשן
זה יהיה התחלה של סוף.כמו המחשבה שאם החיים שלי יהיו בטוחים ומאורגנים,
אם אדע מה מחר, אם אחיה בתוך תחושת ביטחון אז הכל יגמר, אז שעון החיים שלי יעצר.
גבר חזק, רמבו של מלחמת העולם השניה הוא היה,גיבור על החיים.
מאיש בודד בעולם, ללא משפחה הוא למד, בנה את עצמו, הקים משפחה.
ואז.. כשהכל היה מאוד בטוח ויציב, נגמרו מלחמות ההשרדות הקשות ,
ביום של גשם הוא ירד לקנות סיגריות וממש שם על יד הבית, סתם ככה בכביש הוא מת
וכל החיים הבטוחים שנידמה היה לנו שהם שלנו נגמרו.
מוח הילדה שלי צרב פנימה מידע ברור, שום דבר לא בטוח, המחר הוא לא שלך, רק ה-היום.
הבפנים נלחם אצלי בנסיון להפריד כיום את אותו מידע החקוק כל כך עמוק בנשמה
ולנסות לבנות מציאות חדשה לעצמי, מציאות בה אוכל להרשות לעצמי לוותר על
מלחמת השרדות, ללמוד להרשות לעצמי לאהוב בלי לחשוש מפרידה, לאפשר לעצמי
לחוש תחושת ביטחון בלבנות את מחר.
ו היה את ההוא שאהבתי, איש שאמר שהוא חבר ויום אחד הוא פשוט נעלם, לי וגם לילדים.
פתח תהומות של כאב ופגיעה. אבל אהבתי, הצלחתי לשבור מחסום המצאות, לאמר-אני אוהבת,
לרצות להיות גם מחר ושרדתי.. גם את הלאהוב , גם את הפרידה וגם את תחושת הבגידה באמון.
אולי פעם אפילו אצליח לחיות אהבה .

מביטה על עצמי מהצד נאבקת לצאת מתוך קליפת הגולם שלי
ולצאת לעולם מחדש, לפרוש כנפיים בטוחות ולעוף למרחב האין סוף.
הבקיעה כואבת, הגוף עם השנים הפך מסורבל,לא מגיב במהירות שאני רוצה,
ההורות גובה את מחיר העצמאות והחופש המוחלט, העניקה לי את הפחד,את הדאגה
ואת החובה לחיות במקום אחד ובאופן מסודר.
הפכתי עם השנים מפרא חסר מעצורים לאמא, לאישה .
יש בהבשלה הזו הרבה עוצמה, כוחות חדשים, עולמות פנימיים חדשים לחקור וללמוד,
יכולות אחרות להביא לידי ביטוי ויש לי עוד ללמוד לקבל את עצמי כפי שעכשיו.
יש את אלו שעושים איתי דרך של גדילה, שעוזרים לי לראות , לחשוב ובעטיפה של אהבה
ואמון נותנים לי כוחות למצוא כנפיים חדשות.
צ'יטה-תודה! על זה שאתה תמיד נמצא בשבילי ושיש לי בית חם אצלך.
קובלט-על החברות, האמון, האומץ שלך לעשות ולחיות, אני לומדת ממך, מקבלת כל כך הרבה .

כבר תקופה ארוכה מתנהלת בתוך לבד בגוף האישה שלי.
לא הכנסתי חיוך או שטות חדשה לעולמי,לא מפגש חדש ולא ריגוש של רגע.
צופה מהצד לאחרונה על עולם של ריגוש ולא שייכת, חסר לי מגע, חסר לי ריגוש.
אתמול בלילה החלטתי לקפוץ חזרה לבלגן, מדעים מדויקים, פיתוחים מרתקים
שהוא עושה, שיחות טלפוניות מעניינות, דם לטיני.. בטוח יהיה מעניין!
תשע בלילה, כוכבים בוהקים בחוץ בשמי המושב שהפך להיות הבית שלי.
לא.. לא ביקשתי לראות תמונה,מה כבר תמונה יכולה לספר?
הגיע האיש מהצפון, והנה אני עומדת ומביטה בדמות כמעט גריאטרית ,
נטולת חיוך,עם מבט המום בעיניים ומבוכה ואני.... משתדלת לחשוב איך נינג'ות נבלעות באדמה ,
ואיפה הדרקון הזה שתמיד חלמתי שיהיה לי שינחת, יעמיס אותי על הגב ונעוף משם ממש רחוק .
לקח לי רגע להסדיר את עינייני עם עצמי, להבין שלאימונים בנינג'יצו זה לא העיתוי המתאים,
ומבט קצר בשמים הבהיר לי שאין לי דרקון. אז מצאתי את עצמי משך שעתיים שלמים
משוחחת על אסטרו פיסיקה, באמת מעניין.. על ילדים, מרתק... ועל עולם החושים הממוחשב.
וב11 נשברתי ופשוט אמרתי: טוב זהוא! לא יכולה יותר!!! אני חייבת לבד!
-"זה אומר שאת רוצה שאלך?"
-"כן!!!!!!! בבקשה!"
ראיתי אותו מתרחק עם הרכב,(ווידוי הריגה) סגרתי אחרי את הקונכיה וזעקתי לקובלט הצילו!!!! אני במצוקה!
שבוע חדש התחיל.. אין מצב שככה הוא ימשיך!