כבר תקופה ארוכה מתנהלת בתוך לבד בגוף האישה שלי.
לא הכנסתי חיוך או שטות חדשה לעולמי,לא מפגש חדש ולא ריגוש של רגע.
צופה מהצד לאחרונה על עולם של ריגוש ולא שייכת, חסר לי מגע, חסר לי ריגוש.
אתמול בלילה החלטתי לקפוץ חזרה לבלגן, מדעים מדויקים, פיתוחים מרתקים
שהוא עושה, שיחות טלפוניות מעניינות, דם לטיני.. בטוח יהיה מעניין!
תשע בלילה, כוכבים בוהקים בחוץ בשמי המושב שהפך להיות הבית שלי.
לא.. לא ביקשתי לראות תמונה,מה כבר תמונה יכולה לספר?
הגיע האיש מהצפון, והנה אני עומדת ומביטה בדמות כמעט גריאטרית ,
נטולת חיוך,עם מבט המום בעיניים ומבוכה ואני.... משתדלת לחשוב איך נינג'ות נבלעות באדמה ,
ואיפה הדרקון הזה שתמיד חלמתי שיהיה לי שינחת, יעמיס אותי על הגב ונעוף משם ממש רחוק .
לקח לי רגע להסדיר את עינייני עם עצמי, להבין שלאימונים בנינג'יצו זה לא העיתוי המתאים,
ומבט קצר בשמים הבהיר לי שאין לי דרקון. אז מצאתי את עצמי משך שעתיים שלמים
משוחחת על אסטרו פיסיקה, באמת מעניין.. על ילדים, מרתק... ועל עולם החושים הממוחשב.
וב11 נשברתי ופשוט אמרתי: טוב זהוא! לא יכולה יותר!!! אני חייבת לבד!
-"זה אומר שאת רוצה שאלך?"
-"כן!!!!!!! בבקשה!"
ראיתי אותו מתרחק עם הרכב,(ווידוי הריגה) סגרתי אחרי את הקונכיה וזעקתי לקובלט הצילו!!!! אני במצוקה!
שבוע חדש התחיל.. אין מצב שככה הוא ימשיך!
לפני 15 שנים. 24 בנובמבר 2008 בשעה 5:54
