לפני 16 שנים. 17 באוקטובר 2008 בשעה 16:33
כמו החיים אצלי גם התחושות, טוטאליות, פנימיות עד העצם ובכל העוצמה.
הרבה של שחור ולבן, הרבה תכונות וצרכים מנוגדים האחד לשני, אבל
אלו ואלו ביחד הם אני.
לא.. לא הצלחתי להתבגר ולא לשנות את הגיון השחור והלבן שחי בתוכי,
גם לא הצלחתי להקטין את עוצמות הריגוש שאני צריכה ולא את הטוטאליות ,
אני מתמסרת לתחושות עד הקצה, לחברות, ליצירה.
ההורות מאפשרת לי מקום מופלא של נתינה ואהבה טוטאלית, טוב לי עם זה,
אני יודעת שזה צורך מאוד חזק שלי.
עכשיו עצוב לי נורא, אני שוקעת לתוכו וכשאגמור לחוש אותו ממש חזק,
כשאלמד אותו ואבין למה בדיוק וממה הוא נובע ,כשהכל יהיה ממוקד ומסודר בתאי ההגיון,
גם העצב הזה יכנס לתא זיכרון, יכנס למגירת למידה.
עצוב לי --- אבל אני שמחה לדעת שאני מרגישה.
