הגוף מלמד את הנפש

בדרכים כהרגלי, מדליקה עוד סיגריה," יום יבוא והסיגריות האלו יהרגו אותך"
אני מחייכת,סיגריות הורגות, את זה אני יודעת, לי נידמה לפעמים שאם אפסיק לעשן
זה יהיה התחלה של סוף.כמו המחשבה שאם החיים שלי יהיו בטוחים ומאורגנים,
אם אדע מה מחר, אם אחיה בתוך תחושת ביטחון אז הכל יגמר, אז שעון החיים שלי יעצר.
גבר חזק, רמבו של מלחמת העולם השניה הוא היה,גיבור על החיים.
מאיש בודד בעולם, ללא משפחה הוא למד, בנה את עצמו, הקים משפחה.
ואז.. כשהכל היה מאוד בטוח ויציב, נגמרו מלחמות ההשרדות הקשות ,
ביום של גשם הוא ירד לקנות סיגריות וממש שם על יד הבית, סתם ככה בכביש הוא מת
וכל החיים הבטוחים שנידמה היה לנו שהם שלנו נגמרו.
מוח הילדה שלי צרב פנימה מידע ברור, שום דבר לא בטוח, המחר הוא לא שלך, רק ה-היום.
הבפנים נלחם אצלי בנסיון להפריד כיום את אותו מידע החקוק כל כך עמוק בנשמה
ולנסות לבנות מציאות חדשה לעצמי, מציאות בה אוכל להרשות לעצמי לוותר על
מלחמת השרדות, ללמוד להרשות לעצמי לאהוב בלי לחשוש מפרידה, לאפשר לעצמי
לחוש תחושת ביטחון בלבנות את מחר.
ו היה את ההוא שאהבתי, איש שאמר שהוא חבר ויום אחד הוא פשוט נעלם, לי וגם לילדים.
פתח תהומות של כאב ופגיעה. אבל אהבתי, הצלחתי לשבור מחסום המצאות, לאמר-אני אוהבת,
לרצות להיות גם מחר ושרדתי.. גם את הלאהוב , גם את הפרידה וגם את תחושת הבגידה באמון.
אולי פעם אפילו אצליח לחיות אהבה .