|
|
|
מגיע לעיירה הדרומית,מקום שבה הזמן כאילו ועצר.
בדרך ליעד מתבונן בכל החנוכיות שמוצבות בהדר במרפסות-
אוירה אחרת, אווירה של מחוז ילדותי.
בגלל זו המהירה , כיוונתי את כולם לחנות שבה ידעתי שאמצע את מבוקשי,
וכולם התלהבו מהמטעמים הישנים שההוכנסו למכונית.
קורא את כתביה, וחושב הרבה על מושג הנתינה.....
מרגע לרגע אני מבין שהחזרה , אוטוטו הולכת להיות ממש יותר קשה משדמיינתי,
שיחות הטלפון גוברות, הזעקה עולה, התדר קשה יותר. כמו במערכת יחסים מרגישים שכמה הולכים להתגרש. וזה גורם לי לחשוב הרבה על המה שקורה במערכת יחסים, כי לרובנו זו מערכת של הרבה שנים יחד.
בכל מערכת יחסים יש צד שמגיע עם מערכת של ציפיות , ובעיקר הרבה תנאים,
ולרוב כשאלו לא מתקיימים, מתפתח אצלנו רגש של כעס, מרירות ובעיקר מתפתח את ה "אני הקורבן". תחושת הקורבן פוגעת במערכת היחסים מכיוון שהיא מחדירה אנרגיה של "איזה מסכן אני" שהיא ההפך המוחלט מהדברים החיוביים שאנחנו מאחלים לעצמנו.
כל הרעיון של להיות קורבן קיים בגדול במערכות יחסים ולעיתים מכל הסיבות הנכונות. אבל אם אנחנו לא מגבירים את החיובי שיש במערכת היחסים, אנחנו במבוי סתום.
יש לנו שתי ברירות - להתרגז או לשאול "מה אני יכול לעשות בנוגע לכך."
כשאנחנו תקועים בתפקיד הקורבן אנחנו מכניסים כעס ושליליות והאווירה הופכת להיות עכורה ממש כמו ביצה.
מקשיב, שומע, מבין ולא מסכים,
אבל יודע שהפעם אני לא מגיב.
למדתי שאסור למנוע ממישהו את התקווה-
ייתכן שהיא כל מה שנשארה לו.
ממנו למדתי שהאדם שנושא בליבו חלומות ושאיפות,
הרבה יותר חזק מזה שמצטט עובדות יבשות.
המצב מסביב לא נעים בכלל,
הרוחות סוערות, האווירה עכורה.
מה הולך להיות- קשה, שבר גדול-
קרע שאותו יהיה קשה לתפור.
בשיחות אישיות אני מציג שוב ושוב את דעתי,
בוחר שלא להיעלב ולא לשקוע במרה שאופפת את רובם.
אבל קשה לגשר!
קשה!
את יום האתמול העברתי , מלווה מישהו קרוב לבית חולים,
יכול להגיד לכם, שכמה שאני חושב שיש לי פרופורציות לחיים-
אתמול הן עברו שוב השחזה.
עכשיו ירד לי האסימון, לגבי אחד הארועים שהיו שם,
היה בחור צעיר שאמר לי שלום, והיה ממש נבוך.
כל משפחתו הייתה שם, והתברר לכולנו שהסיבה היא אחותו הילדה,
היא קרעה לעצמה את הורידים, והגיעה עם מגבת לבנה בצבע אדום.
היינו עדים לכניסתה, ולהליך הטיפולי,
ואני במסגרת הכובע השני, מתבונן ובודק שבאמת הנהלים הרלוונטים מקויימים.
לא היה לי נעים, כי ברור לי שאני והבחור הצעיר מכירים,
אפילו אלו שאיתי הבינו את העיניין, ורמזו לכיוון שהתברר כמדוייק.
אבל באמת שלא זכרתי כלום.
הייתי עד לבואה של הפסיכיאטרית והעובדת סוציאלית,
וראיתי אותו, אחותו ואת אימו - וכולם מוכרים....מתבוננים ומשפילים עיניים.
קשה לי להבין, מאיפה אנחנו מכירים.
ולא רציתי לחטט, הרי הם היו במצב קשה, שבורים ובוכים ובעיקר מזועזעים.
עכשיו ירד האסימון, אנחנו מכירים מלפני הרבה יותר מעשר שנים , כשהבחור ואחותו היו בגיל זו שחתכה את הורידים.
כנראה שהמוח מוחק ארועים קשים.
היום ישבתי עם חבריי לחוג ה"מתורבתים",
שם רק אחת מכירה את הצד הממש "לא מתורבת" שלי, ואת חלקו אתם מכירים.
אחת סיפרה על סרט דוקומנטרי שראתה,
שבגינו כמעט ונשמתה פרחה.
על מועדון חילופי זוגות עם בריכה,
שבו כולם ערומים- "בלי חזייה ותחתונים-אתם מאמינים, ממש רואים להם את הפיפי".
אני מתחיל להקשיב לשיחה, קולט את החברה צוחקת, ואחרת שואלת אם מדובר על המועדון בהרצליה
היא מבינה על מה מדובר.....אבל זכתה למבט נדהם, הצטערה בגדול שדברה.
ואז אחרת מוסיפה- זה עוד כלום "שמעתם על מועדון סדום והעמורה שנסגר ביפו"
אחרת "אהה כן הדאנג'אן"
וואלה הן מגלות בקיאות.....
הן מדברות על מכות ירחם השם, וסטיות שאני לא מסוגל להעלות על הכתב.
וכן, צחקתי מלא.
אלו מתורבתים? ממש סוטים.
רוצה להגיע למקומות שבהם מגשימים פנטזיות , נלחמים בפחדים, מגיעים למקומות רחוקים ומוזרים, נוגעים ברגשות, רוקדים עם מחשבות שמטרידות, ולהנות-כן להנות מעולם של דימיון ללא חוקים בו הכל יכול לקרות, ולא לחשוב רק "הגיוני".
השתגעתי או שאני צריך לחזור לחלום?
המייל - לא זה של הסוטים, ממש מלא, מנסה להגיב מבעוד מועד.
הטלפון לא מפסיק לצלצל- מקבל חיזוקים אפילו מכאלו שלא מוכרים.
היום החלטתי לעשות מעשה,
הרי אני מאמין מושבע בדרכי.
מסתבר שלא מעט בכו, האמנם הייתה פה התרגשות?
והכל חברים- היא להתעלות על הרגש ולכוון לאינטרס משותף!
אני שמח, אפשר לומר ממש מאושר!!!!
הייום יצאתי מלך ולא למך וכמובן לא כלב. מי שמבין מבין, מי שלא- אולי בהמשך.
היא מגיעה, נכנסת בזחילה לחדר המחומם,
אני יושב על כיסא, מתבונן בטלביזיה- "ממש מתעניין".
לא מתייחס אליה, דממה ארוכה,
"מה אתה רוצה שאעשה ?"
"תשתקי"
מסמן לה להוריד המגפיים, וכמובן היכן להניחם,
ואז, אני זוכה לעיסוי לשון בכל האצבעות.
לא כל כך מתוכנן, אבל מת להשתין ( שתיתי הרבה ולא חשבתי שכך כך מוקדם ירצה לצאת),
ואז קולט את כוס הסוכריות הגדולה, שמייד שינתה את יעודה.
היא החזיקה והתבוננה בזרם הזורם,
הריחה, ממש נהנת
המשכנו את הערב ובכך אסיים.....
ולמה ציינתי את זו העובדה?
לפני חצי שעה פרשה מביתי חברה לעבודה, שבלשון ההמעטה יש לי אליה ממש חיבה,
אני זז להשתין הפעם באסלה, ואז שומע " אני יכולה למזוג יין גם לך?"
"לא, שתי לבד לי זה מוקדם".
הבחורה ראתה את כוס הסוכריות, שהיא בעצם גביע יין מוגדל מונח לייבוש על אדן חלון המטבח,
וכשהגעתי היה ממש מאוחר.
"מומי היין הזה ממש נהדר !"
ביננו אין כמו היין הזה, באמת מוצלח,
בארומה החדשה כנראה ממש תותח.
פגשתי את שגי וצחקתי מלא !!!
חג חנוכה שמח לכולם,
הלוואי ועם כל נר שנוסיף לחנוכייה נוסיף עוד מנת עור לחיינו.
וכמובן- לגמור בשיר מזמור!
נ.ב
אמנם תמיד צריך להיות חיובי ,
אבל שוב הודיעו לי שאני שלילי ,
להיות שלילי הפעם זה הרבה יותר טוב.
האם המסע בנתיב האהבה והמסע בנתיב הזוגיות הם שני מסלולים שונים, שלעיתים רחוקות מצטלבים?
האם במסע בעקבות הזוגיות האינטרס החבוי שלך הוא הביטחון? בעוד בחיפוש אחר אהבה אתה מודע לסיכונים ולחשיפת נפשך בצורה שיכולה להיות פוגעת בצורה קיצונית?
והאם כל הזוגות מסביבך עדיין אוהבים?
