אפילו בחושך

עד שנראה לי שאני מתחיל להכיר את עצמי יותר,
משהו חדש מתגלה-כך מסתבר.
אני לא יכול להישאר באותה נקודה-
משהו מתחיל להציק לי מייד בנשמה.

אחרי שהיא נכנסה אליי בסערה,
ובאותה פתאומיות יצאה.
משהו מאוד אינטימי השתחרר,
הצורך והרצון בחיבוק
אולי פחות לשלוט , ( להירגע לא עברתי לצד השני)
ולדאוג פחות לתפאורה-
פשוט להתמכר למגע.

לא יודע למה ואיך,
מוצא את עצמי עונה על שאלה,
וגם כשהבנתי שאני מדבר לעצמי-
המשכתי להסביר כיצד מומי ארז את החבילות,
הלא כל כך קלות בתיק המסע,
והשאיר כל כך הרבה מקום להתחלות חדשות.

הרכבת שלי שוב עצרה בתחנה,
תחנה מאוד חמימה.
תחנה שכמעט ושכחתי- שהיא בסך הכל במרחק נגיעה.

לאן אמשיך? הרי אני תמיד במסע.
המסע בין קיצוניות אחת לשנייה,
או בעצם כמו שלי היום נאמר:
"מומי אתה לא איש של קצוות-
אתה פשוט יותר מידי מגוון".
יכול להיות.....
מה שבטוח- למומי טוב!

שבת שלום