אפילו בחושך

חוזר ממפגש משפחתי במאה שערים,
שבו תמיד אנחנו חוזרים להיות ילדים.
מסתכל על כל הילדים החדשים, ומוזר לי,
אני זוכר כיצד באותם מקומות היינו משתוללים.

מסתכל על המבוגרים, ורואה את כל הסימנים,
וואלה, הזמנים משתנים.
לא יכול לשייך ילד להורה,
אנחנו כבר הרבה.

מוצא את עצמי מקשיב לבן דודי הרב,
ומבין שאולי בכל זאת, יש משהו בדבריו.
בדרך כלל כשמתחילים דיבורי ההלכה, אני נמצא בחוסר הקשבה,
אבל היום חלחלה לאוזני עובדה מרעישה.

"משביעו-מרעיבו,
מרעיבו-משביעו"

וברור שלא יכולתי להתחמק מהשאלה " נו מומי מתי נרקוד איתך"
מבין את הרמז ומחייך, " בואי לדאנג'או נארגן מסיבה"

בדרך חזרה אני מקבל הדרכה וייעוץ מאחי,
"עזוב שטויות מומי, מספיק עם הסטיות "
מקשיב ולא נגרר לויכוח הנצחי,
אבל בתגובה כל הדרך סיפרתי לו חוויות על כל הסטיות האפשריות,
ועל דברים שכדאי לו להתחיל לנסות.