עצוב לי קיבינימאט.
יש רגעים שבהם אני מרגישה שרק כאן אני מקבלת תמיכה, רק כאן באמת יודעים מה עובר עליי.
יש כאלה שאני באמת זקוקה לחיבוק ולתמיכה שלהם וזה כרגע לא אפשרי וזה כל כך כואב וכל כך מתסכל.
אני לא מצליחה לישון הלילה.
אני! חולת שינה, חולת חלומות, לא מצליחה להירדם.
יש לי בית חדש כבר שבועיים. בית מדהים שנקשרתי אליו בשניות. כשאני אומרת "בית" או חושבת "בית" מיד עולה לי בראש תמונה של הבית הזה, אני יוצאת מהבית וכבר מתגעגעת, חולמת על הבית הזה, מתגעגעת לחתולים שאני מאמצת בשביל חברה (שבץ נע }{ ) והם מתנהגים כאילו הייתי שלהם מאז ומתמיד.
כבר שבועיים שאני מגדלת עציץ. עציץ שהתחיל בתור נבט.
השקיתי אותו באהבה יום יום, נתתי לו כל מה שהוא צריך, אפילו דיברתי איתו.
היום בלילה הוא נפל מאדן החלון. אני לא מסוגלת ללכת לחפש אותו כי אני מפחדת מהחושך ואני רק מתפללת שהוא יחזיק מעמד ולא ימות לי שם איפה שהוא לא נחת וייחכה לי, כי מחר על הבוקר אני אסור מיד לחפש אותו, להחזיר אותו, להשקות אותו ולטפל בו.
אני כזאת אימפוטנטית מול הפחדים שלי.
מרגישה כזאת חסרת אונים עכשיו, כל כך אבודה שאפילו את העציץ שלי אני לא מצליחה להציל.
התיישבתי על הרצפה במטבח והתחלתי לבכות. בכי יבש כזה בלי דמעות וסים בא אליי לבדוק מה עניינים. הוא לא עוזב אותי לרגע.
אם יש אנשים שלא מבינים למה אני אוהבת חתולים - זה בדיוק בגלל הסיבה הזו.
הם פשוט קולטים בלי מילים.
פעם הייתי חותכת ימים ארוכים ובלתי נגמרים באמצעות השינה.
עכשיו גם זה לא עוזר יותר. אני לא רוצה לישון כי ההתעוררות בבוקר תהיה מכבידה.
אז אין הפרדה בין היום למחר ובין אתמול להיום, יום רודף יום ואני רוצה שמתישהו מפלס המתח שאני שרויה בו יתחיל לרדת.
מין תקופה ביקורתית ומזורגגת שצוברת לי תעוקות בתוך הבטן ואני כל כך רוצה לשחרר.
פשוט רוצה שזה כבר ייגמר.
לפני 18 שנים. 13 באוגוסט 2006 בשעה 23:56
