אד הוק

צליל החריקה של השער בכניסה לבית הוא צליל האושר שלי.
כמו הכלבים ששומעים את המנוע של הרכב של הבעלים שלהם כבה,
אני מזדקפת, מציצה מהחלון שמחה אליו חוזר הביתה.

אני גרה ברמת-גן.

לפעמים בא לי לקום, למצוא כמה ארגזים ליד פח הזבל שמתחת לדירה שלי, להעלות אותם, לארוז את הדברים שלי ברוב תשומת לב ולהתקפל בחזרה לירושלים.
אני כבר רואה את הארגז עם הספרים, את זה עם הבגדים, את השקית הגדולה לשמיכה, את המשאית שתיקח את המיטה, השולחן, המחשב.
בא לי לארוז את עצמי, לקנות כרטיס לכיוון אחד, לעזוב את העבודה, להגיד שלום יפה לשותפים. את המאוורר אשאיר כאן, גם כמה זוגות נעליים, ואת הארון שקניתי מהשותפה שהחלפתי. ניסיתי, באמת שניסיתי. אולי לא באמת נתתי הכל, אולי לא ממש התאמצתי. אבל באמת שלפעמים אני לא יודעת בשביל מה אני נשארת כאן.
נמאס לי מהדירה, נמאס לי מהעיר, נמאס לי להתאמץ.

וגם בכלל לא אכפת לי להשאיר את הכל לעורבים. וכמו שאני לעלות על האוטובוס הראשון ולהשאיר הכל מאחורי.

בא לי להביא עוגת תפוזים, או מישמישים, או אפרסקים, משהו כתום ושמשי, את תלבשי את מכנסי הפיג'מה הוורודים שלך עם הפסים, נשב בסלון ונשתה תה ונאכל עוגה קייצית ונדבר על הכל ונצחק על הכל ויהיה צלול צלול. בא לי להתכרבל איתך בחורף על הספה, כשאנחנו מכוסות בשמיכת צמר, כל אחת בצד שלה, עם הספר שלה, לשתות תה, לצחוק על כולם, לצחוק על עצמנו, לדבר על הכל. לאונרד כהן ברקע, או לא יודעת מי. לפעמים אני ארים את הראש מהספר ואבהה בך ואחשוב כמה שאת יפה. ואת תרימי את הראש ותראי את המחשבה הזאת בעיניים שלי. בא לי לשתות איתך תה. כמו פעם, שכלום לא היה קיים חוץ ממך וממני, ספה, שמיכה, תה ואיזה לאונרד כהן ברקע.