הנשימה שלי קצרה, פיזיות שאינה אופיינית לי. קשה לי לנשום, שלא לדבר על לרקוד, לדבר וללכת מהר, לשיר בבית בקולי קולות:) ; סבל שהוא תוצאה של כיווץ פנימי קשה מאוד שעכשיו מתחיל להשתחרר. שבוע שלם, משלישי שעבר אני חפוית ראש וכאובה. מזמן לא אמרתי כל כך הרבה שאני רוצה למות, לא ראיתי איך אני יוצאת מזה. אתמול היה שיאו של התהליך, המצוקה השתלטה והתקשיתי לתקשר או לדבר בכלל. אבל אז, בחתונה שהייתי בה, פתאום היה את White wedding שתמיד מחזיר לי את העוצמות. אני מרגישה עם השיר הזה ברקע סקסית ורעה, ממש כמו בילי איידול. כשלאסי מולי, ואני רוקדת, פתאום הרגשתי שוב את עצמי והחלטתי שזהו, אני לא יכולה יותר ככה.
אז היום הגעתי לישיבה השבועית כשאני חשה שהקואצ' שלי יושב לי על הכתף, חצי אדום חצי לבן, לוחש לי באוזן את כל מה שאני שוכחת, מזכיר לי את המבנים לתפקוד שיצרתי. פתחתי את הישיבה בשיתוף וגילוי והצבת גבולות ונוצרה שיחה כמעט אותנטית בין כולנו, כמעט כי הספקים שהצטרפו קטעו לנו אותה באמצע. היו עליות ומורדות, אבל דבר אחד היה לי ברור:
אין מצב שאני נותנת יותר לאחרים שחיים בלהיות גדולים מלעשות אחרים קטנים - לנהל אותי.
פשוט אין מצב. הרגשתי חכמה ומנוסה, בעלת דעה מפרה, יפה וסקסית, ומעל הכל, אמיתית - אני יש בי אהבה, אני, והיא תנצח, היא תמיד מנצחת בסוף, גם באוקיינוס של ציניות וגם אם זה אומר שצריך להבין לפעמים שהגיע הזמן לוותר וללכת לדרך אחרת. הדפיקות על דלתה של תת עטלפית שתגיח ותסייע לי להרגיש כמו צימוק קטן ומיובש, נענו בשלילה ועטלפית על פשוט יצאה מלכה. וזה בלי להקטין אחרים, אלא להיות פשוט אני.
מדהים איך זה הכל עניין של שליטה, יחסי כוחות שברגע שהם מאבדים את האיזון העדין שלהם, עולמות נחרבים. זה מה שיפה בזה כשזה משחק, כשזה הצגה, כשזה מסתיים באפטרקייר חושני ומלא אהבה. זה מה שמכוער בזה כשזה החיים הרגילים וה"מציאותיים" של אנשים אחרים. טפי, כמו שהג'נט וויז מחכימה לומר.
אז הנה, AofzLsvTsM0
so far so good, from my bat mobile,
עע
