לפני 19 שנים. יום שלישי, 29 בינואר 2008 בשעה 5:07
אבל לא גדיה קלאסית כמוני תוותר בקלות. והנה, הבוקר מחכה לי מייל מהאדם שיחליט אם אני אציג את היצירה שלי בתערוכת הפסגה הזו, או לא, אומר שלי שהעבודה שלי פשוט מקסימה. ההתרגשות הגדולה ביותר שחשתי מזה תקופה ארוכה מאוד, שהצלחה מוטלת בסופה, רחוקה ממני מרחק חיוג מספר טלפון (שלו, שהוא שלח לי, יחד עם אי אילו מיילים בהולים בענייני עבודה שצועקים לי מלמטה, נו, ביאץ', תזיזי ת'תחת שלך).
עכשיו כבר הכל התהפך, אני הפוכה לגמרי. אני?! אני רק רוצה לחזור למיטה ולהתחבא. בעעעעע!!
עע (שולטת שתלטנית עם בעיית סמכות, שלא מפסיקה להציב לעצמה אתגרים בלתי אפשריים שהורסים לה את הבריאות)
------------
עדכון מצב:
"לא היה לי זמן להסתכל על זה לעומק, אבל זהיתי כישרון נוצץ וזה נראה מאוד מעניין. אולי תבואי אליי למשרד להציג לי את זה? את יכולה בשלוש, את פה בתל אביב?" בארור שאני בתל אביב.
הדאגה עכשיו: מה אני אלבש. יואו, אמא, אני מתה!!