במונית , מאחרת קשות לפגישה. ברמזורים ובפקקים מתחברת לרשתות אקראיות, קוראת בלוגים. כבר הרבה זמן לא מוצאת מילים. הכתיבה שלי הפסיקה להיות מדויקת הרבה קודם, אז החלטנו לשתוק, היא ואני, לכמה זמן.
הפכתי להיות יצור וירטואלי למהדרין, מסתובבת צמודה למחשב לכל מקום, כאילו הוא התינוק שלי במנשא, עושה חיינדלך עם האצבעות שלי לראוטרים של תל-אביב כדי שיהיו טובים אליי (F5).
לראשונה בחיי אני לא מרגישה שאני בורחת ממשהו. אין מפלצות בצלשליואני שמפחידות אותי יותר וזה רק אני והערנות הזאת שלאחרונה ממש מפריעה לי לישון. יש התהפכות כל כך קיצונית של חיי שנובעת חלקה מהחלטות וחלקה ממקריות מוטרפת לגמרי, ואני מוצאת את עצמי עומדת מול המצב החדש עם ההבטחה שתמיד הייתי רוצה להיות בעיניי אחרים , אבל סופסוף גם בעיניי עצמי - קולית, שקטה, פועלת. לא תמיד מצליחה, לא מפסיקה לנסות. והכל כאילו תמיד היה ככה, אבל בעצם כל כך חדש. אני לא חייבת שומדבר לאף אחד בעולם, לא מחויבת אפילו לשיחת טלפון יומית עקבית אחת, חוץ מלאסי, אבל זה מבחירה. יש הרבה אהבה עם האנשים שבחיי ואני מטפטפת אותה לתוכי במנות קטנות, מתקשה להכיל מסה מכל סוג שהוא לא אני כרגע.
והעירות הזאת, המתגנבת ללא הפסק, מותירה אותי טיפה עייפה כל הזמן ובמקביל היפר אקטיבית. אני אקטיבית כמו שניים אני מלפני כמה חודשים שלא מפסיקה להעמיס לסל ממה שיש לעולם להציע לה. אני גם חושבת שבחיים לא הייתי כל כך חרמנית כמו שאני בשבועות האחרונים (אפילו לא כשגיליתי את המין בחדווה בגיל 15, עם בנזוג רעבתן לא פחות). זה כאילו פיית החרמנות באה ונתנה לי איזה בומבה קטנה עם מטה הקסמים על הראש (או הדגדגן :)). אני לא מפסיקה לרצות לקבל את לאסי, לבלוע אותו, לסשן אותו, ל~דעת ~ אותו, למרות שגם ברור לי שזה פונקציה של טוב. הוא כל הזמן אומר לי: "הנה, אהובה", " בבקשה, פרח", "קומי, יפה שלי" וזה פשוט ממיס אותי לגמרי, כי זה כל כך אמיתי. כל מפגש פיזי בסלון הפיצי שלנו הוא רך, לפעמים בכלל לא נוגע, אבל מרוב עדינות ונתינת ספייס ולא מניכור. העיניים שלנו מדברות ביחד רק טוב ואותנטי בלי צורך להתאמץ או להמציא מראית עין מכל סוג שהוא. זמן המפגש הלילי שלנו (שהוא לא תמיד מסונכרן בשעות) הוא מתוק ובידיעה ברורה שהיצור הענוג ששוכב לצידך הוא הדבר הכי מהמם ביקום. הלב שלי פתוח בבית, ומכך, אני מרגישה שגם לעולם. פתאום אני נזכרת ומתכווצת לי הבטן - לפני כמה שנים לא מעטות (אולי 7) מוכרת המיץ הטבעי באלנבי פינת שינקין שאלה אותי בעודי ממתינה למיץ לוידעתמהשלי, למה אני כל כך עצובה וזה שבר את ליבי עוד יותר- שרואים כמה רע לי ואני לא טובה לעולם הזה. הייתי אז בדאון של חיי, קראתי לתל אביב 'עיר הקור'. לו רק הייתי יודעת שהיום מחכה לי מעבר לפינה.... השמונהמגהפיקסלית, מצלמת הפיצוי שלנו על הגניבה המתוקשרת , עובדת ללא הפסקה. נראה שמאז שהגיעה לצריפנו הקט - תפקידה לתעד את הסשנים שלנו, ויש לא מעט כאלה. ניתן למצוא בחלל השינה שלנו שלל מרהיב של ענייני מיטה (לוידעת איך לקרוא לבליל ההזוי של הדברים שמסתובבים שם), חצובה שחוסמת את כל המעברים ומראה חדשה שהצבנו ליד המיטה ואני ממש לא מבינה איך הייתי כל הזמן הזה בסשן ללא מראה. פשוט מאסט. בשבוע שעבר כשנכנסתי למיטה ודפדפתי קצת בתמונות במצלמה, לראשונה בחיי כשהסכלתי בתמונות האלה - ראיתי אישה יפה, ללא שום שיפוטיות עצמית והתענגתי ממראה. גם הזונה שהסתובבה לה שם הייתה פשוט מאאממת (בעיקר בתמונות שלו עם תחתון הלטקס המגוחך והפוזות המוגזמות). תוך שלוש דקות, בערך, אנסתי את הברבי למרות שידעתי שהיא עובדת בבוקר, מזל שלא בזנות :). פשוט לא היה מצב אחר ולא ידעתי שובע. בסוף ריחמתי עליו ועוד עינגתי את עצמי ארוכות, מחייכת מרוב שנעים לי או מתפתלת מעונג. חשבתי תוך כדי שמלכה אמיתית היא מלכה היודעת לספק את עצמה ומשם נובע כוחה.
בזמן המועט שאני ישנה אני חולמת על עבודה רוב הזמן. לפעמים אני חולמת שאני פוצעת את מסך האלסידי שלי ללא כוונה, מתוך הקלאמזיות המזעזעת שלי, ובוכה שפגעתי בלפטופ האהוב שלי. אכן, OMG, מצבי קשה.
עע
לפני 16 שנים. 11 בפברואר 2008 בשעה 22:45
