מדהים כמה טוב לחזור לתל אביב.
++++
כשארזתי בגדים לכמה ימים, פתאום הבחנתי איך יש לי מערכות לבוש נפרדות לכאן ולשם, ומצאתי עצמי מאווררת בגדים שכבר מזמן לא לבשתי ופה גם לא יראו אור. שם יש את האני המאופקת. ולא בגלל שלא מרשים לי להיות אני, אלא כי אני פשוט לא רוצה אינטראקציה עם אף אחד מכל ים האנשים הזה, לא נותנת אפילו בדל קישור לקשר. אני כבר לא זוכרת למה אני מתנכרת להם, אני רק מרגישה איך אני כל הזמן רוצה לברוח כשאני שם, שוכחת שכבר מזמן חמקתי לי ואינני חיה בתוכם. שוכחת, כמו תמיד, שהם באמת אוהבים אותי.
אבל הם איתי, כל הזמן, ולאחרונה יותר מתמיד; אם כי עכשיו, אחרי האינטנסיביות של השבועות האחרונים, אני יכולה לנוח בצל הסטטוס קוו העדין שיחזיק רק עוד כמה ימים לפני צלילה ארוכה ואיטית לתוך הנהר שורץ המלכודות הזה.
+++
שעתיים אחרי שחזרנו הביתה, כבר היינו דבוקים אחד לשני - פשוטי לבוש על הספה בסלון, ושוחחנו ארוכות ברכות ובנחת, באינטימיות של מגע ועיניים, של נשימות, בלי גבולות; בשחוק ודמע שהם יותר מהקלישאה השחוקה שהם נשמעים. בניגוד לכובד השיחה, האפקט שלה הפך את שנינו לקלילים ומרחפים, מאירים פנינו בדרך החוצה לעוברים ולשבים וזוכים מהם למבטים ידידותיים. קיבלנו הנחה על הפיצה וגלידה בחינם. וכל זה רק כי הסכמנו לשחרר.
כמה טוב לחזור הביתה. כאן זה ביחד.
++++
בתוך ים המתח והדאגות, בתוך השברים הרבים שהם חיי, אני חושבת שנגעתי לאחרונה באיזה פיק של פחד, ועכשיו כשקצת מתחיל להתבהר, אני מרגישה זרימה איטית תת קרקעית מבצבצת. הנסיון לפעול ממקום טכני שיזמן אליי את השפע וילמד אותי להסכין אליו, מתגלה כזרימה איטית אך קבועה. עכשיו הכל יגיע. מלמטה ועד למעלה. אני בשלה ומוכנה לקבל עליי את הכל.
++++
הוא העיר אותי בשעה אחת וחצי. ידעתי לפי האור בחלון שבטח לא עשר וגם אחת עשרה עבר מזמן.
זעם של פינוק שטף אותי. כבשתי את חלקו ושאלתי: 'למה לא הערת אותי?'
'מתוקה שלי', הוא מנשק ומלטף את גבי, 'רציתי לתת לך לישון, שבת'.
'אבל למה עד כל כך מאוחר? זה דופק לי את השעון' אני אומרת בקול זועף וממשיכה לכעוס ביני לביני. עוד אני מדברת והזין שלו כבר עומד עיקש, מתחכך על ירכיי והוא שותק ונושק ארוכות לעורפי, ממיס אותי בשנייה אחת. אני זוממת להעניש אותו ולקחת ממנו את חירותו, חובשת מבט של אישה כועסת, מסתובבת ומסתכלת עליו בזעף, אך מחסירה פעימה למול יופיו ואורו. הוא כבר קלט לגמרי מה אני זוממת וחייך. אני מתרוממת ומחליטה שדבר ראשון אני פוקקת אותו.
ניסיתי כל מיני דברים עד שגרמתי למבט שלו להיות כנוע כמו שאנחנו אוהבים, מכרכר ורודף אחריי, מעריץ. גילינו את עצמנו מחדש, מלאי חדווה ותשוקה, אחרי ימים של קיפאון. שיחקנו, החלפנו תסריטים, עטינו ופשטנו צורה - כשאני שולטת ומובילה. החיוך לא מש מפנינו, והעיניים מדברות כל הזמן. לבסוף, הזויים וזחוחים, הוא שוכב על גבו, ראשו על הכר ואני לצידו עם ראשי בחיקו. הסתכלתי עליו תוך כדי שיחה, מביטה מלמטה על אישי האהוב. שנינו חשנו לפתע בשינוי האווירה, אי אפשר היה להתעלם מהארעיות הזאת. בלי להתבלבל הוא משך בשערותיי, קירב את פניי לפניו ואמר: מי הסאבית הקטנה שלי, הא?!
ישר חטפתי סטירה ואמרתי תודה למאסטר שלי. הוא צחק והביט בי, עיניו מוארות, והכריח אותי לאונן עד שאגמור, תוך כדי שהוא מדבר מלוכלכות באוזניי ומושך אליו את גופי המתפתל דרך שערי, שעה ארוכה.
הרגשתי, אבל לא אמרתי במילים, שהבדסמ הוא אופן הגאולה שלנו. תמיד אחרי סשן יורדת ובאה עלינו שלווה שלמה, כמו שבת שהרגע ירדה, כמו שקיעה שנמוגה אך מאירה בזוהרה. בדסמ זה הביתה.
++
עע
לפני 15 שנים. 15 ביוני 2008 בשעה 0:49
