לפני 18 שנים. יום רביעי, 2 ביולי 2008 בשעה 14:30
אז לא. אני לא מתלוננת, ואני ממש מתעקשת על זה. אחרי חודש הדיכאון העמוק, אני לא מוכנה לוותר יותר. אני לא מוכנה להיות שלילית.
אז אני רק נושמת. ושואלת. ומתבוננת. לאנופלתלמלכודותהרגילותשלייותר. עדכאן. היה לי מספיק מהשיט של עצמי יותר מידי זמן.
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
כמה שליטה יש לי על החיים שלי? האם הם מתנהלים כמו שהייתי רוצה שיתנהלו? לפחות קרובים לזה?
מה קורה לי כשמישהו אחר לא עושה את מה שציפיתי/ביקשתי ממנו שיעשה? מה אני חווה כשמישהו אהוב מתאכזב ממני?
מה עובר לי בגוף כשאני חשה שמכריחים אותי לעשות משהו או לגבש עליו דעה, או לוחצים ללא קשר לתחושה שלי כלפיי העניין?
איך לוקחים חוסר הסכמה עמוקה והופכים אותה לתבנית בה שני אנשים יכולים להתנהל בבטחון וחופשיות?
ואיך לעזזל משיגים קצת שקט בקופסא מארץ רחוקה?
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
כשנהיית בספייס שלי המולה מהסוג שאני לא רוצה לקחת בה חלק (משפחה, עבודה, חברים או אפילו סתם תקרית קטנה בסופר), אבל אני חלק ממנה בעל כורחי, אני רוצה לברוח ולהעלם, לא לראות אנשים יותר בחיי, מכל סוג שהוא [אלא אם כן הם הודים או טיבטים 😄 ]. אבל זה לא עובד ככה, או לפחות 32 שנים של בריחה לא ממש עזרו, כמו שאתם רואים. אז אני משתדלת לא לבלוע את הכעס, אלא רק להכניס אוויר ריק וחסר משמעות במקומו. והיום, היום זה ממש מדהים אותי, אין בי היום זעם ואני מרגישה כאילו הדלת נסגרה לו בפניו והוא פשוט לא יוכל להכנס, עומד מאחוריה מופתע ומיותם. אז שידפוק, העבריין, שידפוק. שידפוק מצידי עד מחר.
כי מחר, יום חדש 😄
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
ולא, אין לי תשובות לשאלות ששאלתי, רק את האפשרות להתבונן.
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
אום , שנטי.
ע"ע