שוב התעוררתי בצהריים, שוב ישר לשיא המרק. ודווקא הלכתי לישון בשעה סבירה (3). ההתעוררויות האלה לאמצע היום, גורמות לי להיות הפוכה ולא רגועה, לא מרוכזת. ומי אשם, מי? ישר אני מוצאת סיבה לכעוס על לאסי, כמובן >:-[ "למה הערת אותי ככה ולא אחרת, בשעה הזאת אחרי שאתה ער כבר שעות, ואתה ככה, ואתה ככה, והבית ככה... אה, ומה עם הקפה שלי?"; בקיצור, הביץ' מתרוממת ממלוא כובד מרבצה, ישר על הכלבלבה הקטנטנה שלה. הקטנטנה, באמת. קטנטנה וחסודה. קטנטנה וחסודה עם הילה לראשה. 😄
הנשק הזה תמיד עובד ומאפשר לי לקבל ממנו 100% יחס. כמובן שהוא לא נשאר חייב לי וזה תמיד נגמר בצחוק או בסקס (כמעט תמיד) ובקבלת הקפה המיתולוגי ('בעלי היפה שעושה לי קפה טעים מכולם והוא הכי מושלם בעולם' הוא אחד ממשפטי המחץ של הבית).
*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*
יש לו קטע לפעמים, להיות לבד בבית. תמיד זה נורא מעניין אותי - למה לפעמים יש לו את הצורך להעיף אותי. לי דווקא נורא נחמד להשאר בבית כשהוא לא הולך לעבודה, אני הרי אוהבת להיות איתו [ 😄 קרצייה]. בשביל זה אני פרילאנסרית, לעזזל, כדי לעשות מה שבא לי מתי שבא לי. חוץ מזה, הוא אוהב להסתיר דברים קטנים וחסרי חשיבות על עצמו. לא שאכפת לי, אבל לפעמים הוא מסתבך בסיפורים הזויים, רק בשביל לא לספר דבר שהוא לא רוצה לספר. ואלה דברים מטופשים שההשקעה הרבה לא שווה אותם, תאמינו לי. אבל, כמו שאומרים פה - סטיות הן סטיות.
עם השנים גיליתי קצת מה הוא בוחש כשאני לא שם - חלק מווידויים שהצלחתי להוציא ממנו/שהוא חש צורך לשתף וחלק מעדויות שהוא שכח, או לא טרח, להסתיר. אם בהתחלה עוד הייתי נעלבת מזה, עכשיו זה מצחיק אותי. בקיצור, היום זה כבר מסתכם בעובדה הפשוטה שיש לו את הצורך להסתיר (בדיוק כמו שהסתיר ממני חלק מהותי מנטיותיו הבדסמיות איזה שנתיים, ורק מנת MDMA קטלנית הוציאה אותן ממנו). הוא נהנה מהתחושה שהוא מספק את הדפיקויות שלו ואני נהנית מלצחוק עליו על זה.
(ועל הדפיקויות שלי - בפוסט הבא, או בעשרת אלפים הפוסטים הבאים, כי יהיה בלתי אפשרי להכניס הכל לנוכח הגבלת התווים כאן)
*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*
"יש לי עוד מעט פגישה עם מנהל החשבונות ב- E, אני מחכה לטלפון. אז מה קורה איתך היום?"
"לוידעת. אני צריכה לעבוד על X ועל Y. יש לי פגישה בסטודיו יותר מאוחר עם Z, אז אני אמורה ללכת לשם. מצד שני אין לי חשק לצאת בחום הזה, אז אולי אני אגיד לו שיבוא ונצא מכאן".
"לא, לא, דווקא עדיף שתלכי לסטודיו"
[מחייכת מתחת לשפם] "לא, דווקא נראה לי שאני אשאר"
"לא נו, את יותר מרוכזת בסטודיו"
"זה נכון. אבל חם רצח ולא בא לי למות עד שאגיע לשם"
"אז מה. את אוהבת חום, לא?!"
"אה, הא. אתה רוצה להשאר לבד בבית היום, הא?"
"אני? מה פתאום?" (אומר בלי להסתובב אליי, משחק אותה עסוק במשהו)
[אני מתקרבת אליו ומתחילה לדגדג אותו] "נו, תגיד לי שאתה רוצה שאני אלך. תגיד את זה. מה אתה מתכוון לעשות בהיעדרי?"
"די עם הסרטים שלך", הוא אפילו לא ממצמץ, "את צריכה ללכת. זה בכלל לא קשור אליי".
*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*
[שעה אחרי. אני כבר עם חולצה וחזייה עליי]
"בוא איתי לקנות לי ג'ינס. אי אפשר ככה יותר. אין לי מה ללבוש"
"מה? חם."
"אה, וללכת לסטודיו בחום הזה, זה בסדר?" אני לא מרפה, ולא מפסיקה לחייך.
"בואי נלך לקנות לך נעליים...", [הו, הנה נשק, אני מזכירה לעצמי] "בואי נלך לקנות לך נעליים כמו של X..."
"של מי, אמרת?"
של... המממ... של X"
"של X, מה?!" אני מאמצת פרצוף מתעצבן ומנסה להעיף לו סטירה. הוא מתחמק, כולו חיוך.
"מהר על ארבע, נבל קטן, לנשק לי את הרגליים, שמעת?! קדימה, זנזונת קטנה שלי ואני רוצה לשמוע התנצלות". הוא יורד לעשות את זה בחוסר רצון בולט, אבל רגל שנשלחת לזין שלו, מגלה לי דברים שהוא לא היה רוצה שאני אדע עכשיו... זהו. הוא בידיים שלי עכשיו.... גרררר....
או לפחות חשבתי ככה.
*
זה היה אחד הסשנים המוזרים שהיו לנו. כל עשר שניות בערך תפקיד השליטה העביר יד בלי בכלל להתבלבל. מצאנו את עצמנו אחרי חצי שעה אינטנסיבית, נכנסים רטובים מזיעה למקלחת, שרים וצוחקים.
*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*
הוא מוודא היטב היטב שלקחתי איתי הכל, שואל אם האופניים שלי תקינות, אם אני צריכה כסף, אומר לי שהוא אוהב אותי וכולו חיוך. אנחנו נפרדים בחיבוק ומבט. הנבלה ממתיק סוד, אבל כבר לא יכול להתאפק:
"יאללה לכי כבר, אני מת פה. עכשיו אני סוף סוף יכול להדליק את המזגן ואני לא זז ממנו".
לפני 16 שנים. 3 ביולי 2008 בשעה 14:33
