השבוע שעבר עליי היה אחד המדהימים בחיי ויש לי הרבה מה לכתוב על זה, אבל אני אתפנה לזה כשיהיה לי באמת זמן לשבת ולכתוב.
אני עכשיו אחרי שיחת טלפון עם אמא שלי, שמתקשרת מאתמול ואני מסננת אותה, יודעת בדיוק למה לא בא לי לדבר איתה. אני כל הזמן מרגישה שיהיה יותר נכון להגיד "הבת שלי" מאשר "אמא שלי", אבל אני מנסה לשמור על הכבוד שלה בעיניי, למרות שהיא מכתית ברמות קשות. אם נולדנו למשפחה שבחרנו מראש לפני שנולדנו, כדי להגשים את ייעודה של הנשמה שלנו (וזה לפי תפיסות רוחניות מסויימות), אז אני פאקינג יומרנית ברמות שלא יאמנו. כוסאמק המשפחה הזאת, הלוואי והיה אפשר לברוח :-). ולמרות כל זה, מרגישה כמו אחרי מקלחת לבפנים. אין בי ציניות עכשיו, אני שקטה, מקבלת את הכל. אני שומעת את עצמי צוחקת, חווה את עצמי רכה ומזוככת. לכמה ימים אני ללא קוצים. הצלחתי להראות לאמא שלי איך היא מזמינה ויוצרת את כל הסיטואציות ה-"עשו לי, שתו לי", וזה בלי להתעצבן חוץ מרגע אחד קטן. שיא שלא נרשם כמותו זה זמן רב.
פאק, למה אנחנו מבזבזים חיים שלמים בביצה של ג'יפה בתוך הנשמה? למה אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו?
בכל פעם שאני עושה טיפול 10,000 לנשמה שלי, אני מתפלאת מחדש מהבורות העמוקים שאני נמצאת בהם. וזה לא שאני לא בקואוצ'ינג קבוע, זה רק שטיפול שבועי זה כמו דלק וסדנות של עבודה פנימית זה כמו אובראול. תענוג, עוד.
-----------
חמישה ימים הוא נשאר פה לבד ולא עמד בשתי המשימות הבודדות שעמדו לפניו - לכתוב פוסט פעם ביום שיספר לי איך הזמן עובר עליו (ולדעתי, למרות שהוא יכחיש, זה היה רעיון שלו בכלל), ולא לגמור ללא אישור שלי (אז מה אם הטלפון היה רוב הזמן סגור בכלל). פרינסס אמרה, ועל פיה ישק דבר. פוסט אחד קיבלתי בשובי, מקסים ומרגש אמנם, אבל עדיין רק פוסט אחד קיבלתי. וגם לגמור הוא גמר פעם אחת, וללא רשותי.
תגידו לי אתם - מה העונש הראוי על התנהגות כזאת?
כי מאז שחזרתי בחמישי אחרי חצות, בילנו את מרבית הזמן ביחד במיטה והיה כיף ומקסים. אני לא יכולה לכעוס עליו, המנייק הקטן, אני הרוסה עליו ולכן צריכה את עזרתכם האדיבה. הצעה, מישהו?
בברכת שבוע טוב ממגדל העטלפית,
מבסוטית ונרגשת - לפני ערב התקחרנות קשה,
ממתינה לעצתכם.
עע
לפני 15 שנים. 9 באוגוסט 2008 בשעה 17:14
