היה זה עוד לילה מקסים בפתח
כל כך ייחלתי לבואו
ובאנו בינות לסדינים, מלאי תשוקה מהיום שעבר
וכך מלאי אהבה התחבקנו ואהבנו כמו תמיד אבל אחרת.
רציתי להיות טוב, לתת לך מה שאת רוצה, מה שאת חולמת. ואת אמרת "שלוט בי!" ראיתי בעינייך את המבט הבא מלמטה, המבוייש, המפוחד, המייחל לעונש.
כל כך ידעתי את נפשך, כי לא אחת הייתי שם, וגם אמרתי לך "שילטי בי!" בעבר.
והייתי נבוך.
כיצד ארים יד על מלכתי?
דין אחד לי על מרד כה נפשע - אבל ניגוד כה עז של פקודה למרוד... מי יכול למדוד?
וגבר הרצון לעשות כרצונך והמרד בא... מבוייש מעט בהתחלה.
הרמתי יד, לקחתי תנופה, ו-פלאק נחתה עליך הצלפה.
דממה...
חצי שניה כמו שעה,
המתנתי לתגובה החריפה.
והכעס בושש לבוא, במקומו קול אנחה רך, וחצי חיוך של תענוג... "כןןןןן" לוחשת לי "...חזק".
והמבוכה מתפוגגת, ואני אוזר אומץ וביטחון ומצליף שוב, חזק יותר הפעם, מדוייק; ואת גונחת, נאנקת ונרטבת.
ואני מביט בך ורואה אותי.
יודע איך זה להיות שם למטה ולדעת שהגשם של הזעם שבא מלמעלה מהול באהבה גדולה ומזוקקת.
קשה לי להכאיב לך, אבל טוב לי לענג אותך, הניגוד הזה אינו מרפה ולא עוזב - להצליף או לגונן?
נשאב פנימה עוד יותר ומצליף חזק ובאותו מקום, מגביר את המהירות, תופס לך בשיער, רוצה להכריח אותך לקבל את מה שאת יודעת שמגיע לך, יודע כמה את רוצה את זה... אבל כל כך קשה לי להכאיב לך. מוצא פשרה של נשיקות אחרי ההצלפה. אני המאסטר שלך עכשיו, אדון, שולט ואת תחתי.
חזרתי למיטה אוחז בחגורה, שחורה, מעור... מרעישה. ואת שמחה ומייחלת, ואני, מתוך הידיעה של כמה טוב להיות למטה וכמה טוב להיות נשלט, יודע בדיוק היכן להגביר ומה לומר ואיך נעים לך במקום הזה.
ובדמיוני אני כורע לפנייך ואת מסירה את הכתר, מניחה אותו על ראשי ונותנת לי את מושבך - פושטת את בגדי המלכות שלך וכורעת לפני.
עירומה ופגיעה וחשופה...
כל הכוח מתהפך ואני מולך עליך - כל מילה שלי קדושה.
כל כך אוהב לעשות לך טוב, ומתמכר לכוח, אבל נותן לאהבה להוביל אותי ולא שובר אותך.
אני לא יודע מי מתייסר יותר - את, תחת מגע העור העט אל ישבנך המאדים אט? או אני, שחרף אהבתי הרבה אלייך, מכאיב, משפיל אותך ונוטל ממך את כבודך?
וכל כולי תלוי על חוט השערה שלא לפרוץ בבכי על כתפך, להתחנן לסליחה, כי לא רציתי לפגוע...
אך עוצרת בעדי תמונה אחת - את שוכבת מתחתי, רווית הצלפות ומכאובים - ועל פנייך נסוך לכל הרוחב חיוך של אושר.
החיוך הזה שאותו אני כל כך מכיר, זה שתמיד רציתי שיהיה לך - שברוב יהירותי ידעתי שאני יכול לתת לך גם כשלא היית שלי.
והפכת להיות שלי וקיבלת ת החיוך, ובכל פעם שהוא משתלח משפתייך, הרכות המתוקות, ליבי נמס בתוך קירבי וכל כולי נמס איתו.
והחיוך הזה שלך אומר לי שהיה לך טוב, והבכי החנוק הופך בתוך שניה לאושר.
באותה שניה הבנתי את הרתיעה הגדולה שבאה מצידם של וניליים ואת הקושי של הצגת תאוות ההישלטות של עבד כלפי אהובתו שלא יודעת...
הרתיעה אינה נובעת מכך שזו סטייה - אלא ממקום של חוסר יכולת להתמודד עם הניגוד הגדול שבין להכאיב ולהשפיל לבין לאהוב ולגונן.
חשתי את הניגוד הזה בעוצמה כה גדולה והיה בי צורך עז ללחוש לה "אני אוהב אותך" כל הזמן.
ולך אהובתי,
אני מודה כל רגע ושניה, אני אוהב אותך ואת מה שאת מביאה אלינו.
לעולם אני אהיה המאסטר שלך, מלכתי.
ולעד תדעי שכל מה שאני עושה בכלל - הוא פועל יוצא של אהבתי אלייך.
שלך לעד,
לאסי
05/11/2004, שבוע שלישי ביחד, פורום חויות כואבות
