You'd kill yourself for recognition

[יש לי כל כך הרבה על הראש. תמיד זה ככה, אבל עכשיו זה צונאמי של עבודה והפקה, ועכשיו כותבת פה במקום להתמודד עם סרט שלא בא לי לערוך. והדד ליין מחר בצהריים. הו, הייאוש, ההלקאה.]
*~

מסתמסים במהלך היום על מה יקרה בלילה, איך נבלע אחד את השניה, אבל כמעט ולא נפגשים. עובדים הרבה אחרי חצות, או קורסים בנפרד עם הילדים בשמונה וחצי. יום רודף יום, ביוץ רודף ביוץ. ישנים בחדרים נפרדים כדי לא להעיר באמצע הלילה. וכל הזמן מתגעגעים.
אתמול הרגשתי שאני לא יכולה יותר והודעתי במשרד שמחר אעבוד מהבית. קיוויתי שגם הוא.
לאכזבתי הוא יצא בבוקר. לשמחתי הוא חזר בצהרים, רק כדי לגלות אותי מוארת, רטובה וחרמנית במחוך חדש שנשלח אליי בהפתעה מעיר המלאכים, חצאית מקסי שחורה והדוקה עם שסע מזמין ונעלי הזונות החדשות. לא שכחתי את האודם השחור. גם לא את הלק המטופח, ברור - בידיים וברגליים. אח"כ כבר היה לי סטרפאון ואורגזמות לרוב.

נחת.

*הפוסט הזה מוקדש לך, ש. אחותי-אהובתי, נסיכת המזרח.