מסתבר שכל מה שהיה נחוץ כדי לשבור את הקרח הבלתי חדיר הזה, מסתכם בנעלי זונות ולק על אצבעות הרגליים. את שומעת, עטלפית-על?! נעלי זונות. ולק. כמה פשוט, כמה זול. כמה המוני ומנחם. אני מניחה שיש משמעות לעוד אי אילו דברים שסייעו להמסה, אבל בתוך הראש שלי מהדהדים טיפופי הנעליים הגבוהות, גבוהות, בעודי פוסעת עליהן בחנות במלוא החן והמיומנות, מרימה אף לנוכח מבטו של הכלבלב ומבטו של המוכר שהתחבא מאחורי תפקיד המוכר, אבל כל מה שהיה שם זה רק עוד כלבלב נוסף. ידעתי שבשניה אחת, במבט אחד, אני מכניעה אותו לרצפה להציע לי את הנעליים הללו במתנה.
והוא מחכה כבר ימים לגמור, אבל השקט שלו בידיי. אני עוד לא מוכנה, הריכוז ממני והלאה ואין לו שום סיכוי לגמור לפני. כבר יומיים הוא מסתובב עם זקפה אדירה, מבושמת במאוהבות מתקתקה ותחתוני גומי, מעריץ ומכרכר, מעריץ ומתייסר. אני רואה כמה הוא רוצה אותי כשהוא מסתכל עליי מכל פינה אפשרית בבית. ואני בשלי. לקח לך כל כך הרבה זמן להמיס את הקרח, עכשיו נראה אותך ממיס את שלי. ואני דווקא בכלל לא כזאת מטבעי, האיפוק הוא לא חלק מהדנא שלי. גם לא הנקמנות. אבל אני רוצה אותו מתחנן, אבוד, כמו שלא ראיתי אותו מעולם. אני רוצה להעניש אותו על האהבה האינסופית לטיפופי העקבים הגבוהים גבוהים, ללק, לסגידה לטבעת הנישואין שהעניק לי על אצבעות הרגליים. אבל אני גם אוהבת אותו בדיוק ככה. מתבייש, כמה, סוטה ומכור.
לפני 12 שנים. 1 בינואר 2012 בשעה 23:52
